את ואני?

"את ואני? אנחנו דומים"
הוא אמר והרים קלות את סנטרי.
"אולי לא במעשינו, אך אם היית יכולה לראות
את נשמתך, גם את היית אומרת זאת"
הוא אמר וחייך אליי קלות.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו, ושנאתי
את עצמי על כך שקולי היה חלוש כל כך.
"הרי חשבתי שאתה הוא זה שאמר כי
אין שתי נשמות זהות" הוספתי וניסיתי להתיישר
מעט.
"אמרתי כי אנו דומים, לא זהים" הוא תיקן אותי.
נימת קולו פשוט גרמה לי לנמוס,
ולא יכולתי לעשות כלום עם העובדה הזו.
"מה שתגיד" אמרתי לו וגלגלתי את עיניי.
"אבל זה לא כאילו היית מעדיפה אותי אם היינו זהים"
הוא מלמל.
"סליחה?" שאלתי אותו.
"אמרתי, שזה לא כאילו היית מעדיפה אותי יותר אם היינו
נשמות זהות ולא רק דומות" הוא אמר ומשך אותי אליו.
"אתה יודע שאין הרבה היגיון במה שאתה אומר, נכון?"
שאלתי אותו ושמתי לב כי אין בינינו כמעט מרחב.
"אולי בשבילך" הוא אמר והנמיך אליי את מבטו.
"אוי, תשתוק" אמרתי ונישקתי אותו.