חיים שחורים מגיעים לסיומם

'חיים שחורים מגיעים לסיומם.
העולם מתעצל לקרוא את שפת גופי הנואשת.
החברה מקצינה אותי ושום מקום לא מקבל אותי חוץ ממנו.
חוץ מהמוות, הוא חברי, פעמיים כמעט נפגשנו אבל מנעו זאת ממני ברגע האחרון.
אך הפעם לא, הפעם לא יהיה בכוחם לעצור אותי.
אני יושיע את עצמי ויהי מה!
אז להתראות עולם שרק דקר אותי, שלום ולא להתראות!'
כך כתבתי שניות אחדות לפני פגישתי אתו.

עכשיו הבנתי שכל התאוריות שלכם הפוכות!
המוות זה הסוף אלא רק התחלה ואילו החיים הם הסוף. זה בצעם מאוד פשוט זה מעגלי.
את העולם הזה אי אפשר להרוס, הוא הכל ולא כלום כך זה תמיד היה וכך זה תמיד יהיה.
אני לא מתכוונת לכתוב לכם על יום מסוים כי אין דבר כזה. את המקום הזה אי אפשר לתאר במילים.
יש כאן כאב רק אם חפצים בו, יש שמחה אם אנו רוצים בה.

פקחתי את עיני בבהלה, שוב נכנסתי לתוך החיים של הילדה הזאת.
מה יקרה אם אפגוש אותה?
פתאום שמעתי קול נפץ עמום ואש כיסתה את כל החדר, בתוך שניות לא יכולתי לנשום ואז היא נכנסה בי.
בואי איתי, נוכל לכייף!
נוכל לעשות הכל רק בבקשה בואי, את לא מבינה כמה זמן אני מנסה להגיע אליך. בבקשה.
"לא" לחשתי לתוך האש "לא"
משם מה לא הרגשתי כאב רק הקלה ואז הייתי באותו מקום שהיא הייתה.