חיים כפולים- פרק 2

בן וריצ'ארד יצאו מהסיפרייה, והלכו לכיתת האומנות.
וגם ג'ס הלכה איתם, כי הם לומדים ביחד אומנות.

היום עבר ולהפתעתם של האחים השמש יצאה
קצת מבעד לעננים, הם הלכו לאיזור שיש בו צל
בשביל לא להשרף מהשמש. במזל גדול הם
הצליחו להגיע לחניה, ונסעו.
לאחים יש מכונית אחת, והם משתמשים בא ביחד,
כול פעם מישהו אחר נוהג. היום ריצ'ארד נהג.
"זה היה מזל.." אמר בן, "כן.." אמר ריצ'ארד.
"תראה, אתה חייב למצוא את הטבעות האלו,
אנחנו כמעט נשרפנו!" אמר בן, "אני יודע
אני מחפש, תאמין לי, אבל אני פשוט
לא יכול למצוא אותן, זה כאילו בלעה
אותן האדמה" אמר ריצ'ארד,
"היי תגיד, מי זאת הבחורה שדיברת
איתה היום בסיפרייה?" שאל ריצ'ארד,
"אהה.. אממ.. טוב.. אהה.. קוראים לה
קיילי ג'ונסון, למה?" אמר בן, "אהה..
לא יודע,פשוט נשמעת חסר
ביטחון, ואתה יודע מה זה אומר.."
אמר ריצארד, "מה?! על
מה אתה לעזעזל מדבר?!
אני לא מאוהב בא! אני
בכלל לא מכיר אותה!
אני רק יודע את השם שלה
ושהיא בלונדינית עם עיניים כחולות
מדהימות, ושיער משי עדין,
וצוואר…" שבן אמר את המילה צוואר
ישר פסק, "מצטער, אני פשוט
לא יכול.. הצוואר שלה כול כך
לבן, הוורידים שלה בולטים,
ואני יכול להריח את הריח של דמה
ו.." אמר בן, "תראה, אני מבין
אבל אתה חייב להתגבר על זה
אחרת אתה עלול פשוט לזנק עלייה
ליקרוע את צווארה ו.." "אוקיי! אוקיי!
הבנתי!" פסק אותו בן, "אני פשוט לא
יכול לעמוד בפיטויי הזה.." התלונן
בן, "ברור שאתה יכול, אם אני הצלחתי,
אז גם אתה תצליח, תאמין לי" אמר
ריצ'ארד "אבל חוץ מיזה, היא כול כך
יפה.." אמר בן, "אתה מאוהב" אמר ריצ'ארד,
"לא נכון" אמר בן, "שהיה.."
אמר ריצ'ארד, " מה עם ג'ס?
גם אתה מאוהב בא לא?,
חשבתי שאתה יותר לא
רוצה לקיים מערכת
יחסים אחרי מה שקרה
עם איזבל" אמר בן,

ריצ'ארד עצר את המכונית.
הסתכל על בן ושאל:
"מה אמרת עכשיו?!"
"בבקשה, אל תכעס עליי
רק בגלל שאמרתי…" "לעולם אל תגיד את שמה,
הבנת אותי?!" פסק אותו ריצ'ארד
וכשאמר זאת עיניו התחילו להאדים
וורידיו התחילו לצאת מתחת לעיניו האדומות.
"אוקיי, אני מצטער, אתה לא צריך לכעוס כול כך.."
אמר בן. ריצ'ארד נרגע והמשיך לנסוע.
________________________________________
כשהגיעו הביתה הם שמו את התיקים שלהם בחדרם,
כשבן שם את תיקו בחדרו אז נפל מתיקו ספר עבה,
הוא הרים את הספר ובחן אותו. ואז נזכר שקיילי
הנערה שפגש היום בספריית בית הספר הפילה
בטעות כמה ספרים והוא עזר לה להרימם.
'כניראה בטעות שכחתי להביא לה את הספר הזה..'
חשב בן, ואז ירד למטה עם הספר ואמר: "אני
יוצא!" "לאן?" שאל ריצ'ארד "להחזיר את הספר הזה
לקיילי" השיב בן, "את לא יכול, השמש.." "אני
יסתדר" פסק אותו בן ויצא החוצה בלי לחכות לתשובה
מאחיו. השמש הסתתרה בינתיים בעננים, אז
הוא יכול ללכת חופשי בלי להשרף.
ואז שיצא הוא ראה מכונית אדומה, ובתוכה
ראה את קיילי נוסעת. הוא עקב אחרי המכונית
עד לביתה. כשהגיע הוא הסתתר בין הצללים
וחיכה שתיכנס. כשניכנסה הוא הלך לכיוון הדלת ודפק.
קיילי פתחה לו את הדלת. "היי!, אממ.. איך אתה ידעת
שאני גרה כאן?" שאלה קיילי, "טוב אהה.. במיקרה ראיתי אותך
ניכנסת, אז.. ניצלתי את ההזדמנות הזאת בשביל להחזיר לך
את הספר הזה" אמר בן והושיט לה את ספרה.
"אלוהים!, אויי תודה רבה! אני חשבתי באמת שאתה בטעות
לקחת את זה אז חיפשתי אותך, אבל לא מצאתי אותך.. אויי תודה
באמת!" אמרה, "אין בעד מה.." אמר וחייך. "אהה רוצה להכנס?"
שאלה, "כן, בטח! למה לא.." אמר, "אוקיי" אמרה ופינתה
לו את הדרך שיוכל להיכנס, אך הוא לא יכל, היה מין מחסום
שקוף שחסם לו את הדרך להיכנס. הוא הסתכל למעלה ואז
למטה, ואז על קיילי. "אתה לא רוצה להיכנס?" שאלה,
"אהה.. כן אבל.." אמר, רק אם היא תזמין אותו פנימה
ותגיד 'הכנס' אז המחסום השקוף יעלם והוא יוכל להיכנס.
"למה אתה לא נכנס?" שאלה, "תזמיני אותי פנימה" אמר,
"הזמנתי אותך, הנה, הכנס.." אמרה ובן נכנס. "תודה"
אמר, קיילי חייכה והובילה אותו לחדרה.

החדר היה גדול, עם מיטה גדולה, מראה גדולה,
וארון בגדים גדול ושידה קטנה ליד החלון,
החלון עצמו היה בגודל בינוני בצבע לבן עם וילון
וורוד. כשהם נכנסו לחדר בן ראה מבעד לחלון
שהשמש יצאה החוצה והקרניים שלה היו ממש
על החלון, מזל שהווילון היה סגור. "חדר יפה" אמר בן, "תודה, אמא שלי עיצבה לי אותו"

אמרה, "קעקוע יפה, מאיפה השגת אותו?" שאל
"אהה… את האמת זה לא כול כך קעקוע, זה
סימן לידה" אמרה, "באמת? זה כול כך גדול..
ויפה מידיי" אמר, זה באמת היה גדול ויפה
זה היה כמו בצורת חץ שמסתלסלת
על חצי מהזרוע שלה.
"תודה.." אמרה, "וואו, קצת חנוק כאן,
אני יפתח את החלון" "רגע! לאאא!!"
כשפתחה כול השמש ניכנסה אך בן
לא היה לידה, הוא היה ליד הכניסה לחדר
איפה שלא חודר לשם שמש, הוא עשה
זאת במהירות שבן אנוש לא היה יכול
לעשות זאת. הוא ניצמד לדלת בשביל
שלא בטעות יגע בקרן שמש. "הכול בסדר?"
שאלה בדאגה, "סגרי את החלון" אמר בן,
"אבל.." "סגרי אותו!" פסק אותה בן,
קיילי עשתה כדבריו וסגרה.