חודש שלישי

פרק 9:
הלכתי משם עם דמעות בעיניים והלם מוחלט,
ניגבתי את הדמעות שהפכו עכשיו לדמעות זעם,
נכנסתי לפיצוצייה, רציתי לפרוק את עצמי, בדקתי כמה כסף יש לי בארנק, 60 שקלים יספיקו לבקבוק אלכוהול?
אני שונאת את כל השטויות האלו, סיגריות, סמים, אלכוהול, התאבדות ולחתוך את עצמי, אבל כבר אין לי פורקן מהחיים האלה!
תפסתי את הבקבוק בידי ונגשתי אל הדלפק,
המוכר שאל "את מבוגרת מספיק?"
"כן,כן" אמרתי בשקט והנהנתי,
נתתי לו את הכסף,
יצאתי החוצה בצעדים מהירים, פתחתי את הבקבוק ולגמתי לגימות גדולות,
הרגשתי מסוחררת,
ניגש אלי בחור ושאל אם הכל בסדר כי התחלתי לבכות וללכת בזיגזג,
לא זכרתי מה עניתי לו אך התעוררתי בבוקר על ספסל בלי התיק שלי ובלי הנעליים, למזלי את הנייד שמתי בכיס הסודי שנמצא בתוך החולצה שלי,
ירד גשם בלילה והשמש הכאיבה לי בעיניים , הרגשתי בחילה, רצתי לסמטה והקאתי,
רגליי היו רטובות ופצועות, דרכתי על השברים של הבקבוק מאתמול,
הוצאתי את הנייד וראיתי שיחות של נענו מאבא וממקס,
מקס שלי..
התקשרתי אל אבא,
"דני מה חשבת לעצמך?" אמר,
"לא יודעת",
"אני בא לקחת אותך, אבל זה ייקח לי זמן"
"כן"
"איפה את תחכי לי?"
"אני לא יודעת, אבא אין לי נעליים"
"מה למה?"
"לא יודעת"
הוא ניתק,
אני שונאת את הרגעים האלה שאחרי שעשיתי משהו נוראי אבא לא כועס הוא רק מבין, לפעמים פשוט אני רוצה להגיד לו תכעס עליי בבקשה,
אחר כך התקשרתי למקס,
"דני איפה היית? אבא שלך התקשר אלי שאל אם את אצלי והוא לא ידע איפה את ולמה נעלמת?"
"אני מתגעגעת אלייך" אמרתי לו,
"לאן נעלמת ?" שאל, הוא נשמע כאילו הוא לא ישן כל הלילה,
"למנהטן"
"מה עשית שם?"
"חיפשתי את אמא שלי, חכה רגע" הקאתי בפינה,
"דני? דני?!"
"מצטערת הקאתי"
"מה? למה?"
"שתיתי קצת אתמול"
"אני בא עם אבא שלך"
"מה?"
"כן עליתי מיד על טיסה אחרי שהוא התקשר אליי"
"באמת?"
"כן"
"איפה תחכי לנו?"
"לא יודעת, אין לי כסף ונעליים"
"אוקי.. איפה את נמצאת עכשיו?"
"ברחוב…וול סטריט"
"אנחנו באים"
"אוקי"
אחרי שהוא ניתק חזרה אלי התחושה של חיים,
זה הרגיש כאילו כל תא בגוף שלי התגעגע לבואו,
—
נשכבתי על הספסל הרגליים שלי התחילו לדמם, עברה שם שתי נשים זקנות, הבזקתי אליהם מבט והם נפלו על הרצפה, שוב, ללא רוח חיים,
הסתכלתי על שתיהן כולי מזועזעת, שני גברים עברו שם ונעצו בי מבטים,
התחלתי להכנס לפאניקה שוב, ברחתי מן המקום,
רצתי לסמטה והתחלתי לבכות, שמתי לב שהתחיל לרדת שלג,
הורדתי את הכפפות מן הידיים שלי, קרעתי אותן ושמתי אותן מסביב לכפות הרגליים שלי שעכשיו התחילו ממש לכאוב,
שמתי לב שהבן של אמילי ישב לידי,
הוא נתן לי תחבושות,
"מה אתה עושה פה?"
"אמא שלחה אותי"
"חשבתי שהיא שונאת אותי"
"היא לא, היא פשוט מפחדת"
"אבל למה? היא יודעת שמה שאני עושה הוא לא באשמתי!" התחלתי לצעוק ולבכות,
"אני לא יודעת איך אני הורגת אנשים! אני לא שולטת בזה! אני לא אוהבת את זה! אני לא רוצה את זה! אני שונאת את עצמי על בסיס יומי בגלל הדבר הזה!" התחלתי להתייפח,
הנחתי את ראשי על הברכיים שלי,
הוא ליטף לי את הגב,
"אני בטוח שהיא יודעת את זה"
"אבל לא בגלל זה היא מפחדת ממך"
"אז למה?" שאלתי אותו,
"היא מפחדת עליי"
"היא חושבת שאבא שלך שונא אותה"
"הוא ממש לא"
"אני יודע, אני לא אח שלך, אני חצי אח, מישהו אנס אותה, ואני יצאתי מכל הסיבוך, היא הייתה בחודש שלישי כשעזבתם היא השתמשה בך כתירוץ, היא ספרה לי באותו היום שברחת, אתמול ואז ניסיתי למצוא אותך, חיפשתי אותך כל הלילה והנה את כאן",
הנחתי את ראשי על הכתף שלו,
"למה אני הורגת אנשים?"
"את לא"
"אתה טועה"
"אני לא "
"אבא שלך לא סיפר לך שאת חולה בסכיזופרניה?"
"מה זה?"
"רק בגלל שעברת כל כך הרבה טרגדיות בחיים את מקשרת הכל למוות"
"אני לא…?"
"לא"
פשוט רציתי לנשק אותו באותו הרגע,
ואז מקס הגיע ואבא שלי,
"שלום איתי" אמר אבא לבן של אמילי שמסתבר ששמו איתי,
ואז ראיתי מאחור שגם רון הגיע,
רציתי לקום אליהם אך הרגליים שלי קפאו ודיממו,
מקס התקרב אלי ונישק אותי, איך התגעגעתי אליו,
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו,
"גם אני אותך" אמר ונישק אותי שוב, הוא הרים אותי על ידיו,
ואז בפינה של הרחוב עמדה אישה בלונדינית שנראית בדיוק כמוני, נמוכה שחייכה חיוך קלוש,
היא אמרה "אני מצטערת"
ואני כבר נרדמתי בזרועותיו של מקס.