המצב שלי פעם
המצב שלי היה גרוע.
זה כבר הגיע לחודשים שלא הייתי אוכלת בגלל הדיכאון, שהייתי מפסיקה להקשיב בשיעורים, מפסידה שעות שינה, מסתגרת יותר, לא מדברת…
בקיצור, הוא היה גרוע.
אמרו לי שלדבר עם אנשים אחרים על הבעיות שלך זה דבר טוב (דוגרי אני עצמי אומרת את זה לאחרים), אבל הבעיה היא שאני נפגעתי מאנשים בצורה כל כך כואבת שאני אפילו לא יכולה לדבר איתם על נושאים אישיים.
ככה גדלתי, עם ביטחון עצמי ברצפה. כשתמיד מזכירים לך שאין בך כלום, שאתה אפס, שאין צורך בך ושאתה רק הורס, באיזשהו שלב אתה מתחיל להאמין לזה.
היתה לי ילדות קשה. אני לא באה להתלונן או משהו, הייתי מהילדות האלה שתמיד היו מקבלות את הממתקים או הבובות שהן רצו, אבל כשאנשים שומעים את החלק הזה, הם ישר שופטים ונותנים סטיגמה של "מפונקת" – משהו שהוא לא נכון בעליל.
אני לא התחיל לפרט למה היא היתה קשה, אבל אני רק אומר שאחרי כמה מקרים שקרו לי נהייתי בנאדם רגיש מאוד, ובעל יכולת סיבולת גדולה/קטנה – משהו באמצע.
אה, ומאז גם נוצרה לי אישיות שנייה.
היו ימים שהייתי לבד, כל כך לבד, עד שהייתי מדברת עם עצמי, מצחיק? לא. אמיתי.
הייתי "מדברת" עם ילדה שקוראים לה ספ' שהיא ההפך ממני (פתוחה, חברותית, חייכנית..) עד שלפעמים לא שמתי לב והיא כבר היתה משתלטת על מצב העניינים באזור.
היא הפכה למסכה שלי.
למי שכולם רואים מבחוץ.
אני הייתי מעריצה את הדמות הזאת, את היכולת שלה לתמרן מפה לשם.
אבל דוגרי, על מי אני עובדת? ספ' היא כולה החצי הנשי שלי, העדינת נפש הזאת.
אתם יודעים כמה הייתי בוכה? כמה המילים של אנשים היו פוגעות בי, חותכות אותי כאילו אני על מיטת ניסויים ורק רוצים לבדוק מה הסיבולת שלי.
המצב שלי היה גרוע.
אני כבר איבדתי כל אמון באנשים, העדפתי שלא לספר כלום ולהגיד "הכל בסדר" או "אני עייפה" . השלמתי עם העובדה שכולם כבר קנו את זה כך שכשבאמת הייתי חולה איש לא ראה את זה.
השלמתי עם העובדה שאני לבד וזה כבר לא הזיז לי.
היה לי ממש טוב, המצב אפילו השתפר,
עד שכמובן משהו קרה.
כמובן שאני גם לא אספר לכם עליו, לא כי אני לא סומכת, אלא כי אני לא מצליחה להביא את עצמי לכך.
המצב הדרדר שוב, וכמו כל דיכאונית חשבתי גם אני על המוות, אבל ברור שלא על למות – שזה שני דברים שונים.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להרוג את עצמי או משהו, האופי שלי פחדן מידי בשביל זה.
חזרתי לפרוק את עצמי ביומן, תוך חודש וחצי בערך, אולי יותר, סיימתי שתי מחברות קטנות . פעם היה לוקח לי שנה שלמה.
ההורים שלי כמובן לא יודעים שום דבר על המצב שלי. וגם אני לא רואה שום סיבה שיידעו, זה לא שאני מתכננת למות.
טוב, אולי רק אמא שלי מודעת לעובדה כמה אני לא רוצה לחזור לביה"ס.
לפעמי אני תוהה למה אני לא יכולה פשוט לבכות ולבכות, כאילו ברצינות, יש משהו ממש משחרר בבכי, כאילו הוא באמת שוטף מעלייך את כל הצרות.
תגובות (8)
זה באמת עוזר, לקחתי את הרעיון שלך (אם את זוכרת הייתי בדיכאון) לכתוב ביומן. וזה באמת עזר!
יש לי הרגשה כאילו אני מבינה אותך, ממש מזדהה.
באמת יותר טוב לפרוק.
ספ, אני אוהדת אותך.
את בטח עברת כל כך הרבה.. אני מקווה שבעתיד יהיה לך טוב יותר. יש אנשים שאוהבים אותך וחושבים שאת מוכשרת ושאת הרבה-הרבה יותר מ"אפס", כמוני ♥
תישארי חזקה!
אני ממש יכולה להזדהות איתך, לפעמים יש רגעים שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך עד כדי כך שאתה מרגיש איך העצב והפחד מזדחלים אחרי הכאב לתוכך.
אני מאוד אהבתי.
כפי שאני רואה, כתבת הכול בלשון עבר.
אני תוהה אם מצבך 'היה' גרוע, בעבר והשתפר מעט, או שהוא נשאר גרוע.
בכל מקרה, אם תרצי לדבר אני פה.
אני מבינה חלק ממה שכתבת, כי בסך הכול אי אפשר להרגיש את כל מה שאדם מסוים כותב, אז חלקית אני מזהה.
זה מקסים שאת יכולה לבטא את עצמך ככה, אני אישית לא הייתי מצליח.
הוא היה, עבר, ופתאום חזר שוב.
אני משתדלת פחות לתת לזה להשתלט עליי, אבל אני כבר לא כזאת חזקה…
אני לא סובל שאת עצובה :(
אפילו שככה יוצאים לך סיפורים ממש יפים ומרגשים..
אבל אני הכי אוהב אותך מאושרת ..
אז תחייכי :)
אוהבים אותך פה <3
למרות שאני לא מכירה אותך אישית, בעיניי את גיבורה.
אף על פי שלא פירטת על הילדות אפשר להבין שהיא היתה קשה, בעיניי רבים התאבדות היא הפיתרון.
באיזשהו שלב מאוד הזדהתי איתך. האמת, תמיד אמרו לי ועדיין אומרים לי שלא ייצא ממני כלום, שאני טיפשה, מטומטמת, דפוקה, וכמוך באמת התחלתי להאמין לזה. כך שיצא מצב שכל פעם שאני לא מרוצה ממשהו, אני מוותרת.
קל לייעץ לאחרים, אבל, מי ייעץ לי?
אני שונאת להיות האדם הטוב, אני תורמת מעצמי, ובסוף אני זו שאוכלת את החרא.
מצטערת, אני לא אוציא את התסכול, ואת הדכאון המפגר הזה לקטע שלך.
בכול מקרה, כול הכבוד לך.
ורק שתדעי שכתיבה יכולה להציל חיים, כמו כל תחביב אחר. אולי בעינכם זה יראה פסיכי אבל הציור הציל אותי. אני חושבת שאם לא הייתי מציירת, הייתי מתאבדת ועולה לשמיים. אני לא חושבת פעמיים, ברגע שמשהו הורס לי את החיים אני מעדיפה למות, כי אני יודעת. שאני לא אצליח לפתור את הבעיות לבד.
אני מאווד גאה בך,ותזכרי, שאם את רוצה להוציא את העצבים שלך על מישהו את מוזמנת לדבר איתי. את אספוג את זה, איכשהו.
אוווהבת 3>
הכי חשוב, שלמרות המסכה לא איבדת את האני עצמי שלך, גם אם זה דיכאון , חשוב להיות אתה עם כל המזוייפים בחוץ, בנוסף, אז מה אם את קיבלת בובות ותכשיטים דברים כאלה, זה לא אומר שאת מפונקת, לפעמים חסרים דברים אחרים ! שאנשים צריכים לתת לך בין אם רגש או טפיחה על השכם! כל הכבוד על זה שאת מצליחה להוציא ממך את הרגשות בדרך טובה (כתיבה) ולא חושבת על התאבדות(דרך שהרב חושבים בה תאמיני לי מניסיון) ! כי אני בטוחה שאת בתוכך יודעת כמה את שווה לא משנה מה אומרים!