תילחם למעני

אני מסתכלת במראה,
הכול במקום, אין שם משהו חסר,
כל כך שלמה אך עם כל כך הרבה פגמים, כתמים שלכאורה נראים צחורים, אך כשמסתכלים לעומק רואים את כיעורם.
אני מסתכלת במראה ורואה ילדה, נערה, אישה,
נשמה שפגעה בעצמה היום,
עיניה זועקות לעזרה.
דמעות יורדות לאיטם, בחדר הקר שבו נהגה לבקר כל כך הרבה פעמים, המקום הריק בליבה.

וכל מה שביקשה זה חבר,
חבר שיחזיק בה,
יחזיק אותה בזמן שהיא נופלת, ושייצב אותה כשהיא מתכוונת לקום.
חבר שידע הכול, ויסלח לה על הדברים הנוראים שהיא עושה, חבר שלא יתרחק כשידע את הכול על אביה.
חבר שיידע מתי היא לא בסדר, ושידע איך לעזור.

אוץ'
איבדתי את עצמי שוב, איבדתי את שפיותי, אני בקושי גומרת את החודש, אספקת הרגשות שלי הולכת ונגמרת, אני הופכת לאט לחסרת חושים, אחת שלא אכפת לה, אחת שמתעסקת באש ונכווית אך לא מרגישה בדבר.

ואני מרימה את עיניי אליך ושואלת, למה אבא?
איפה אתה?
הכול משתלט עליי ואני שכחתי כבר מי אני כך שאני בכלל לא טורחת לחפש את זהותי.
מנסה לנשום חמצן טהור, ואני נושמת תאווה, בדידות, ואובדן.
אני תוהה אם ליבי כבר נשבר, מדמם לבטח.

ריבונו של עולם, אני כאן לבד ואתה יודע את זה, יודע אותי.
הרי עם כל הניסיונות שהבאת לי אני בטוחה שהבאת איתם גם כוחות להתמודד, אבל באמת אבא קדוש שכבר אין לי כוח…באמת שלא…אני רוצה להיות קרובה אליך, להיות קדושה כמו פעם, כמו שאני באמת, במקור שלי.
אני הולכת אחרי דברים חסרי טעם, חסרי מהות וחסרי כובד…רק כי הם קלים יותר, כי אין לי כוח להתמודד עם החיים, ובטח שלא עם עצמי.

אני בסה"כ בנאדם, בנאדם עם צרכים, שצריך חום ואהבה, בנאדם שבוכה בלילות, בנאדם שקשה לו.
ואני יודעת שכל הפגמים, כל הדברים הרעים הם לא חלק ממני, כי הרי אני חלק ממך אבא יקר ואתה כולך טוב…אך הדברים האלה נדבקים בי כמו דבורה לצוף שכבר קשה לי יותר להאמין בזה.

אני יודעת שאתה שומע אותי, ואני לא יודעת אם אתה כועס עליי,
אבל אני בטוחה שאתה אוהב אותי,
אני כל כך קטנה ומגושמת,
וכל כך קשה לי לרצות בחיים הללו,
בבקשה תן לי כוח ורצון להמשיך.

תעזור לי לקום כי עכשיו אני נמצאת בתהום מוחלט, מלא בנחשים ועקרבים שמנסים לינוק ממני את הכוחות והתקוות המעטות שעוד נותרו בי, ואם אני לא אלחם אז תילחם בשבילי,
כי ריבונו של עולם אתה יודע כמה רציתי,
כמה רציתי להמשיך…