זה כול מה שהוא, זכרונות

שנאתי לראות אותו בוכה.
רציתי להתקרב ולהניח את ידי על כתפו.
לנחם.
אבל אני לא יכולה.
נראה כי רגלי פשוט אינן מוכנות לעבור את המרחק הקצר.
נראה כי אפילו הן מבינות שזה רעיון לא טוב.
מבינות שאם אני אסתכל בעיניו,
אני אכנע.
אני אכנע למבט המתחנן ההוא.
לקולו המפציר.
ובעיקר לזכרונות.
לכול אותם דברים שעשינו יחד.
לכול הפעמים שצחקנו עד שלא יכולנו יותר.
לכול הפעמים, שבגללו הרגשתי
כאדם המאושר באנושות.
אבל עמוק בפנים,
אני יודעת שמעכשיו,
זה כול מה שהוא.
זכרונות ודבר לא יותר.
לכן, למרות שזה כואב,
אני מסתובבת והולכת משם.