הקללה – פרק שמונה

היום שלי עבר טוב עד שראיתי את שיין.
הייתי במרפאה, עזרתי לחובשים מביתן אפולו עם הפציעות שחניכים קיבלו ב"תפוס את הדגל" אתמול. בתור הבת של דמטר, אני גם מומחית בשימוש בעשבי מרפא.
עזרתי לבת הרמס אחת עם נקע בקרסול, עד ששמעתי צעקות מחוץ למרפאה, והחבר הכי טוב שלי גוס הוביל עם עוד שני נערים שעוד לא ראיתי קודם אלונקה שעליה שכב שיין. הידיים שלו היו מלאות דם ופצע גדול (הוא אמור להיות סגול?) ועמוק היה על מצחו.
"אלים…" מלמלתי. "מה קרה?"
"אנמוי תואלאי." אמר גוס. "אחד נכנס למחנה ויצר סופה ענקית. אחרי שהוא הלך הסופה ותחזקה ושיין נכנס אליה, אחר כך הוא פשוט התעלף."
"טוב, לך תקרא למישהו. לא נראה לי שעשבי מרפא יעזרו כל-כך כאן."
גוס הלך, ואני נשארתי עם השניים שהיו איתו.
"אז… גם את חצויה?" שאל הנער. הנערה בהתה בשיין ולא נראתה ממש מרוכזת.
"אני איילין. הבת של דמטר, אלת הקציר." לחצתי את ידו. "מי אתם?"
"ולנטיין, ומייק. הגענו לכאן לפני אולי שעה." אמרה ולנטיין.
"כבר הסבירו לכם על הכול, אני מנחשת." אמרתי.
"שיין הסביר לנו, אבל לא הסבירו לנו מה זה היה הדבר הזה… אנמי תלאי?" מייק הביט בי, היו לו עיניים אדומות ודי מוזרות.
"אנמוי תואלאי." אמרה ולנטיין. "רוח סערה, נכון?"
"את מתאמצת במיתולוגיה היוונית?" שאלתי.
היא משכה בכתפיה. "זה היה מין תחביב שלי ושל אבא שלי."
מייק שרק. "חתיכת תחביב. הרוב הולכים על קניות, אבל גם זה טוב."
היא הסמיקה. "אבל זה טוב, נכון? אנחנו לא צריכים לדעת על מיתולוגיה יוונית?"
הנהנתי ובהיתי בינשוף הכסוף שהופיע מעל לראשה. "את צודקת, וזה בהחלט מתאים לבת אתנה."
"מה…?" היא מלמלה. היא הרימה את ראשה, הינשוף נע איתה.
"מגניב!" אמר מייק. "את זוהרת."
הייתי בטוחה שהיא עוד שנייה תחטיף לו, אבל גוס הגיע עם בן אפולו.
"זה היה מהר." הוא אמר והביט בינשוף מעל לראשה של ולנטיין. "אחר כך נכיר לך את הביתן שלך, עכשיו צריך לרפא את שיין."
"זה קצת אירוני שהבן של אל הרפואה צריך שירפאו אותו." העיר מייק, והייתי בטוחה שלרגע אחד שיין פקח את עיניו ונעץ במייק מבט זועם.
"טוב, זה ייקח קצת זמן." אמר בן אפולו. "בינתיים תראי לולנטיין את ביתן אתנה ולמייק את ביתן הרמס."
מייק צחק. "כאילו שאני בן של אל הגנבים."
נאנחתי. "פשוט בוא. אני אראה לך כשנגיע."

ברגע שנכנסנו לביתן אתנה, עיניה של ולנטיין אורו. "וואו! יש כאן מלא ספרים."
חייכתי. "כן, אני מקווה שאת יודעת יוונית עתיקה."
מייק הרים גבה. "יוונית עתיקה?"
"רוב הספרים כתובים ככה. לרוב החצויים יש דיסלקציה והם מסוגלים להבין יוונית עתיקה."
"לי יש דיסלקציה!" ולנטיין כבר שכחה אותנו לגמרי. היא רצה אל מדף ספרים והתחילה לקרוא.
"חצויים חדשים, מישהו יצטרך להוציא את המוח שלה מהספר וזה לא הולך להיות אני." דילן, המדריך הראשי של ביתן אתנה, הופיע לידי.
"אה, נראה לי שהיא תסתדר." פניתי למייק. "מייק, תכיר, זה דילן."
"כדאי שתשמור על ולנטיין, נראה לי שהיא תעשה צרות."
ולנטיין הורידה לרגע עיניים מהספר שלה ואמרה, "שמעתי את זה!"
דילן חייך וחשף שיניים לבנות מושלמות. "כן… אל תדאג, יום אחד איתנו והיא תראה מה זה היפראקטיביות."
"יש לי היפראקטיביות בשביל כל המחנה הזה."
גלגלתי עיניים ולקחתי את מייק לביתן הרמס שנייה לפני שזה הפך לתחרות היפראקטיביות.
"זה ביתן הרמס. לכאן מגיעים, חוץ מבני הרמס, גם החצויים שעוד לא יודעים מי ההורה האולימפי שלהם." אמרתי.
"לולנטיין יש את הגן עדן שלה ואני צריך להיות כאן." מייק רטן. "אני יכול לישון בנפחיה, את יודעת."
"לא צריך, כבר לא גונבים לחדשים את הדברים כאן, רוב הזמן." זאת שעזרתי לה קודם עם הנקע בקרסול צלעה לעברנו. רגלה הימנית היתה חבושה. הבנתי שהיא המדריכה הראשית של ביתן הרמס והסמקתי כנגד רצוני. אני כאן במחנה רק חודשיים, זה זמן סביר לזכור שמות ופרצופים. "היי, אני גוון."
"מייק, ואני… אני לא שייך לכאן, זה בטוח." מייק נראה כמו ילד בן חמש שלא רוצה ללכת לרופא.
"ברור שלא, אתה תהיה שייך ברגע שנדע מי ההורה האולימפי שלך. מי זה, אימא או אבא?" גוון שאלה.
"אני לא יודע."
קימטתי את מצחי. "מה?"
"מסרו אותי לבית יתומים. לא פגשתי אף אחד מההורים שלי."
אני וגוון הנהנו בעצב. לא לפגוש את ההורים שלך… חוויתי את זה על בשרי.
מייק נראה כל-כך עצוב פתאום שהצטערתי ששאלתי. תפחתי על שכמו. "על תדאג, כאן יש לך משפחה ענקית. גוון, תראי לו את הביתן ותסבירי לו קצת. אני הולכת לראות מה עם שיין."

קרסתי בשדות התותים. שיין נראה יותר טוב, אבל לא הסביר לנו מה קרה.
"את עייפה? אני כל היום ניסיתי לברוח מבני ארס." גוס התיישב לידי.
"ניסית?"
"כן, טוב…" הוא הצביע על חבורה כחולה בראשו. "זה לא היה רעיון טוב לעשות מסע צללים לזירת החרב?"
צחקתי. "אתה אומנם הבן של שלושת הגדולים, אבל אחראי כמו בני אפרודיטה."
"היי!" אלה רצה לעברנו – בת אפרודיטה היחידה בהיסטוריה שמשחקת ב"תפוס את הדגל" מרצונה החופשי ולא קשורות לזה ציידות ארטמיס. "מה אמרת?"
"לא כולל אותך." אני וגוס נאנחנו.
שלושתנו ישבנו בשקט מוחלט. אפילו הצעקות ממגרש הכדור עף לא הגיעו לאוזנינו.
"זה ממש מוזר." מלמל גוס.
"מה?" אני ואלה שאלנו ביחד.
"השניים החדשים האלה – ולנטיין ומייק. יש להם את הצלקת."
באמת נזכרתי ששניהם התאמצו מאוד להסתיר ממני את יד שמאל שלהם. זה היה מוזר.
"מה הולך כאן?" שאלתי.
"הדבר פשוט, איילין." אמר קול מאחורינו.
כולנו קפצנו והסתובבו. מאחורינו, בקשת דרוכה, עמד כירון. עיניו נראו עצובות ומותשות.
"הטיטאן קרונוס חזר, והוא עומד לתקוף אותנו במלוא כוחו."