גורל האלים-17^~^

הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, הבסתי בן זאוס בסייף, אני לא חושבת שיש הרגשה יותר טובה מזה בעולם כולו. המדריך צחק מעט ומחא כפיים, כולם מחאו אחריו. עכשיו זאת לא הייתה הרגשה טובה במיוחד, הסתתי את מבטי ועזרתי לניקולס לקום, הוא נראה לא מרוצה לרגע ואז חייך שוב.
"בפעם הבאה אני אדע למה את מסוגלת ואז…אז אני אכסח אותך" אמר ולחץ את ידי.
"טוב נתראה בפעם הבאה" אמרתי וקרצתי לו, אני יודעת שהוא לא ינצח. סייף זה לא הספורט בשבילו.
לפתע השמיים הסעירו, עננים אפורים שנראו כאילו בעוד רגע יורידו גשם מילאו. אבל זה לא היה הדבר המוזר, העננים היו רק מעלינו.
"מה לעזאזל?" אמר מיירו בן הפייסטוס, חוצפן הוא גנב לי את המשפט, מה אני אומר עכשיו?!
"ויי זמיר" היה הדבר היחיד שיצא לי מהפה, על תתלוננו מה לעזאזל אלא שתי המילים האהובות עלי מה עוד יכולתי לומר חוץ מויי זמיר אחרי שגנבו לי את המוטו.
פתאום המבטים נסחו עלי, היה לי מין טורנדו מעל הראש ולפתע באמצע הטורנדו הופיע אור כוכבים, אחריו עננים ואחרון חביב היה היעלמות הטורנדו והפיכתו לענן לבן משלג. אין לי שמץ של מושג מה קרה פה עכשיו.
ואז אוראנוס הופיע לידנו, יופי זה מה שחסר לי.
"אני גאה להציג בפניכם, החצויים של המאה העשרים ואחת את ביתי הראשונה. גריי" אמר והורה עלי. רגע, רגע, רגע. הוא לא היה אמור להיות סבא שלי? הוא עבד עלי כל הזמן הזה? עכשיו אני עוד יותר עצבנית. בפני כולם הייתה ייראת כבוד, וכמה עיניים היה גם פחד אבל אני, אני הייתי עצבנית כמו שד.
"אז יופי, פשוט נהדר! כל החיים שלי אתה גידלת אותי ולא הייתה לך המחשבה לספר לי שאתה אבא שלי? ושאתה אוראנוס? לא! אסור לעשות את זה! אתה צריך להנחית הכל ביומיים או פחות במקום לתת לי לחיות חיים של אמת ולא שקר. אני חשבתי שההורים שלי מתים! מתים! ועכשיו ביום אחד אני מגלה כל כך הרבה ולא יכולתה לעשות את זה לפני זה?!" צעקתי עליו, לא יכולתי לעצור. המילים נשטפו מפי ותוך כדי השמיים חזרו להיות אפורים וגשם התחיל לרדת, אבל בשלב הזה הכעס שבי בער בצורה שהייתה בלתי ניתנת לעצירה.
"אני רוצה לדעת מי אמא שלי ואני רוצה לפגוש אותה. אולי היא(בדגש על ההיא) תאמר לי את האמת בניגוד לאלים מסוימים!" סיימתי את צעקותי והלכתי לכיוון היער. אני לא רוצה לראות אף אחד.
אבל אסור לעשות מה שאני רוצה, ברור שפגשתי מישהו.