טראון רגון והגיבור השישי פרק אחד

והמסע החדש התחיל ככה: כמו כל שבוע בחודשיים האחרונים, ישבתי לבדי ליד הטוטם הגדול.
אם הייתם מסתכלים עלי – ילד חיוור מזיע בן שתים-עשרה עם חרב שקשורה למותניו שיושב ליד טוטם בלי סיבה – בטח הייתם חושבים שאני מטורף ובורחים. אבל אני רק ניסיתי למצוא דרך לגלות איפה אני וחברי נמצא את גיבור הדרקון השישי (סיפור ארוך).
אז, כפי שאמרתי, ישבתי לבד ליד הטוטם הגדול. אחרי חודשיים של חיפוש, לא ציפיתי באותו רגע שאני באמת אגלה איפה הוא, אבל זה בערך מה שקרה.
פתאום התעלפתי וכשפקחתי עיניים ראיתי שאני במקום שונה לגמרי.
ילד בערך בן גילי אבל צעיר יותר ישב בתא כלא חשוך, ואני ישבתי לידו. הילד היה חיוור ונראה כאילו הוא לא אכל כבר כמה שבועות. היו לו שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות פראיות ואדומות מבכי או מחוסר שינה, אולי משניהם. רגליו היו קשורות בשלשלאות שהובילו לקיר ומשופשפות כאילו הוא ניסה לחלץ אותן הרבה פעמים אבל לא הצליח וידיו היו חלושות ורפויות.
ממש ריחמתי על הילד. רציתי להוציא את החרב שלי ולקרוע את השרשראות שלו, אבל ידעתי שזה במילא לא יעזור – זאת היתה רק אשליה, אני לא באמת נמצא שם ואם אני אנסה לעשות את זה החרב תעבור מבעד לשלשלאות. חוץ מזה, גם אם הייתי באמת מצליח לקרוע את השלשלאות, הילד היה חלש מכדי לברוח משם.
אז פשוט החלטתי לשבת שם לידו ולא לעשות כלום.
ישבנו כך במשך כמה דקות, עד שהגיע איש עם שריון משום מקום וכמעט גרם לי לקפוץ לגובה של עשרה מטרים. השריון שלו הסתיר את הפנים ואת הגוף שלו, אבל ידעתי בדיוק איך הוא נראה: עור חיוור לגמרי, שממש אפשר לראות ממנו את הוורידים של היצור. פנים אפורות ושיניים שרק מחכות לקרוע מעליך את הבשר. כמה מהיצורים האלו כמעט הרגו אותי ואת חברי לפני חודשיים.
"צ'יק גרנדלי." אמר. היה לו קול יבש וצורם. "המלך שלנו רוצה לראות אותך."
לרגע קצת הופתעתי, שכחתי לגמרי שהילד הקטן והמסכן הזה הוא גיבור הדרקון שאני וחברי חיפשנו במשך חודשיים.
"הדרקון השחור לא היה, ובחיים לא יהיה מלך." הקול של צ'יק נשמע מיוסר ומלא כאב, אבל הופתעתי שבכלל היה לו האומץ לדבר.
היצור הוציא חרב. לרגע חשבתי שהוא הולך לשפד את צ'יק, אבל הוא רק קרע את השלשלאות שכבלו את רגליו, וקשר את ידיו באזיקים.
"הפעם אני ויתרתי לך." אמר היצור. "אבל תיזהר בפעם הבאה שאתה מתחצף, כי זאת תהיה ההתחצפות האחרונה בחייך."
צ'יק בלע רוק והלך בעקבות היצור במסדרון. אני עקבתי אחריהם.
הגענו למקום שהיה מין שילוב בין זירת קרב ומכרה פחם: המבנה עצמו היה עגול, ומסביבו היו כמה מאות מושבים. קורות עץ תמכו בכל המבנה ומסביב היו פזורים כלי נשק וחפירה. הדרקון השחור ישב על הכס הקדמי והגבוה ביותר. עיניו נצצו באכזריות.
"גיבור דרקון צעיר." הוא אמר, אני עדיין לא הצלחתי לקלוט שהוא מסוגל לדבר. "אז חשבת על ההצעה הנדיבה שלי?"
"אנחנו עדיין בטוחים שהוא גיבור דרקון?" שאל קול מאחוריו. זה היה האיש (או היצור, לא משנה) השנוא עלי ביותר: ספרנטט טראוני. נוצרו לו כמה צלקות חדשות במשך החודשיים האחרונים. זנב הדרקון שלו הצליף בעצבנות. "הוא לא נראה לי אפילו בן שתים-עשרה."
"כן, הוא בהחלט גיבור דרקון." אמר הדרקון השחור. "אני מסוגל להרגיש את זה. אז, ילד?"
צ'יק ניסה להיראות אמיץ, אבל אני ראיתי את הפחד בעיניו. ידיו רעדו. "בחיים לא אצטרף אליך."
הדרקון השחור נהם. "אז אני מבין שאתה רוצה למות."
היצור שהביא את צ'יק הניח את החרב שלו על צווארו. "להרוג אותו, הוד מלכותך?"
הושטתי יד אל החרב שלי. כבר לא היה לי אכפת שאני לא יכול לעשות כלום, אולי שחכתי. תקפתי את היצור. כמובן, שלא קרה כלום.
צ'יק עצם את עיניו ונשך את שפתו. הדרקון השחור בחן אותו בעיניים שחורות.
"לא." פסק לבסוף. "גיבורי הדרקון האחרים עדיין ירצו להציל אותו. אז נשאיר אותו בחיים, בינתיים."
"עד מתי, מלכי?" שאל ספרנטט.
"לא נראה לי שהוא ישרוד שבוע." אמר הדרקון השחור. "אז עוד שבוע, נהרוג אותו בעצמנו."
צ'יק ניסה לשחרר את ידיו בלחץ, הדרקון השחור צחק כאילו הניסיון משעשע אותו.
"ניסיון חסר טעם." אמר. "גם החרב המושחזת ביותר לא יכולה לשחרר אותך מהאזיקים האלו, הם נוצרו מהקשקשים שלי עצמי."
צ'יק נראה כאילו הוא עומד להקיא. "האזיקים האלה עשויים מקשקשים?"
"כן." נהם הדרקון השחור. "האזיקים הללו תוכננו במיוחד ללכוד גיבורי דרקון. הם מזהים בדם שלך אם אתה גיבור דרקון או לא ואם כן, הם ננעלים עליך, ורק אני יכול לשחרר אותך. אז ככה אני יודע שאתה גיבור דרקון." הוא הביט לעבר ספרנטט טראוני, שרק משך בכתפיו.
"אז מה נעשה בו בינתיים, הוד מלכותך?" שאל היצור מלמטה.
"תחזיר אותו לצינוק." ענה. "נראה לי שאני אלרגי לילדים בני שתים-עשרה."
צ'יק מחה דמעה מעינו בלי שאף אחד חוץ ממני ראה ברגע שהיצור החזיר אותו בחזרה לכלא, ואז אני התעוררתי.
קמתי ורצתי לעבר הכפר.