דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 8

-נקודת מבט חי אברג׳ל-

אני שוב יושב בחצר הגדולה והפתוחה, רוח קרירה של שעות הערב המאוחרות נושבת באוויר הפתוח.
כול כך קר בחוץ, וכול כך חם לי בפנים.
אני מנסה להסתיר את התסמינים שלי, עד עכשיו זה עובד.
העניים לא אדומות מאיזה שהיא סיבה מטורפת, זיעה קלה על מצחי יחסית שלשאר הזיעה רבה כול כך, אני בולם את הסיוטים והלילות ללא שינה, כשאני פשוט לא ישן, אולי שעתיים בלילה, וגם כך אני מתעורר במהירות ובלחץ כדי שלא ישמעו את הצרחות.
המנהלת של המוסד עם עוד בחורה חדשה שהגיעה בטח רק עכשיו, היא מסבירה לה כול מיני דברים, לא מעניין במיוחד.
שום דבר לא מעניין במקום הזה, אני כול כך מתגעגע לעישון, לאופוריה שהחשיש נותן.
״חי?״ לפתע שמי נישא באוויר החצר, אני מרים את מבטי מהדשא החצי ירוק עז חצי צהוב יבש ומביט אל עבר המקור שקרא בשמי.
מנהלת המוסד מסתכלת עלי, מחכה שאני יענה לקריאתה, אבל אני מעדיף להתעלם ממנה, מחזיר את מבטי אל הדשא הירוק צהוב וחוזר לשקוע במחשבות הדפוקות והכול כך שגויות שעוברות בלי הפסקה 24 שעות ביממה,7 ימים בשבוע בתוך המוח שלי.
״חי!״ קולה שוב קורא בשמי, הפעם עצבני, לעזאזל עם המקום המפגר הזה, כול העולם הזה שילך לעזאזל.
״מה?״ אני שואל עצבני, החצר אולי לא קטנה, אבל המקום בו ישבתי היה קרוב אל הדלת המובילה למבנה גדול ורחב שמשמש כמוסד לגמילה מסמים.
״אולי תראה לאלכס את המקום, ואז תבואו שניכם אל הפגישה השבועית בערב?״ היא שואלת, אבל בעצם מעמידה עובדה מזויינת, אני בכול זאת מחליט לסרב, אין לי כוח לאף אחד, בטח שלא להראות לילדה הזאת את המוסד המפגר הזה.
״חי אני לא ביקשתי, אני אמרתי״ היא שוב מציבה עובדה מפגרת ואני בלית ברירה קם על רגליי וניגש אליהם.
״אלכס תכירי זה חי״ היא מציגה אותי, שתלך להזדיין, אני שונא ומתעב בכול נפשי את המקום המפגר הזה.
״בואי נגמור עם זה כבר״ אני מלמל ונכנס פנימה אל המבנה, אלכס הזאת עוקבת אחריי.
״את איטית ילדה תתחילי להזדרז״ אני דוחק בה ללכת מהר יותר, אבל הפער בנינו רק גדל שאנחנו מתקדמים פנימה בתוך המסדרונות הלבנים של המוסד הזה.
״הייתי הולכת מהר אם הייתי יודעת איפה אתה נמצא חמור, אני עיוורת״ היא מפילה את העצבים שלה עלי, ידייה מגששות בקירות בצד כדי שהיא לא תתקל במשהו.
״לא אכפת לי שאת עיוורת, את בן אדם את לא צריכה לקבל יחס מיוחד!״ נאנחתי בעצבים, בזמן שהיא הדביקה את הפער בנינו בשתיקה המתנתי עצבני ולחוץ כבר ללכת.
הגענו למסדרון חדרי השינה, כרגיל כולם עסוקים בחרא הלא מוסרי שהם שקועים בו.
הדלת של החדר של עידו פתוחה ורעש של דיבורים נשמעים משם, צעקות, אבל למי לעזאזל זה אכפת?
״זה החדר היחיד האחרון שפנוי״ אני אומר ופותח לה את הדלת, היא נכנסת פנימה ומגששת את ידייה באוויר אחר המיטה, וכשמוצאת אותה מתיישבת עליה במהירות.
״אתה עוד פה?״ היא שואלת בזלזול, לעזאזל הילדה הזאת מעצבנת.
״אני אמור להיות איתך עד המפגש בעוד חצי שעה אז אם תרצי בזה או לא את תקועה איתי״ אני נאנח ביאוש, שנינו לא רוצים להיות זה במחיצת השני.
אבל המנהלת של המוסד הדפוק הזה לא שמה עלינו זין, ועושה רק מה שטוב לה לא לנו.