וויזלי

פרק 7:
-כעבור חודש-
"דני את יורדת?" שאל אבא מלמטה,
יצאתי מן החדר הריק עם מזוודה אחת גדולה,
כל הדברים שלי נשלחו כבר לניו יורק, מסתבר שאנחנו חוזרים בחזרה,
—
גררתי לאט לאט במורד המדרגות, אבא עזר לי,
"אבא אנחנו חייבים?",
הוא הנהן,
"אל תדאגי מתוקה, יהיו לך הרבה חברים שם, יהיה לך גם חדר גדול, המשכורת גבוהה ואל תדאגי מדי פעם נבוא לבקר"
"אתה מבטיח?"
הוא הנהן ומבט רציני על פניו,
הוא יישר את משקפיו ויצאנו אל המונית,
מקס חיכה לנו בחוץ,
ממש לא רציתי לראות אותו, לא רציתי שיראה אותי בוכה מאז הפעם ההיא..
אין לו איך לנחם אותי עכשיו,
ניסיתי להכנס כמה שיותר מהר למונית אבל מגושמת שכמוני, החלקתי בדרך,
הוא עזר לי לקום,
הוא ליטף את הסימנים הכחולים שמתחת לעיניים שלי, לילות שלא ישנתי,
החזקתי לו את היד,
"היה נחמד כל עוד זה נמשך", לחשתי לו ונכנסתי למונית,
—
בנסיעה ירד גשם ואני נכנסתי לדיכאון, הכל חשוך מסביבי כל מה ששמעתי היה המוזיקה באוזניות שגם אליה לא כל כך התייחסתי, התרכזתי בטיפות שרקדו להן על השמשה,
מקצה החלון באלכסון אל סופו,
—
נכנסנו אל שדה התעופה, עלינו על המטוס, נסיעה של כמה שעות,
ניסיתי לישון,
ונרדמתי,
בחלום עוד הפעם חלמתי על האישה הזאת, נזכרתי שהציור שלה נמצא אצלי בכיס,
-התעוררתי-
"אבא?",
"כן?"
הוצאתי את הציור מן הכיס,
"מי זאת?"
הוא לגם את רוקו,
"איך התמונה שלה הגיעה אלייך?"
"מי זאת?" חזרתי על שאלתי קצת יותר בתוקף,
"זאת אמא שלך",
הסתובבתי בחזרה עם פניי אל החלון,
קרעתי את הציור לחתיכות קטנות, שנרטבו בגלל הדמעות שלי,
—
יצאנו מן המטוס לתוך מונית גדולה, כל המזוודות היו בפנים, נסענו אל הבית,
עליתי בכבדות במדרגות הכניסה, החדר שלי כמובן היה גדול כמו שהובטח אבל הוא לא היה כמו החדר שבאורגון,
נתתי לירח להרחרח את הבית החדש,
התחלתי לפרוק את דבריי כשבחוץ שמעתי צעקות,
הסתכלתי מהחלון וראיתי כלב גדול ואת ירח הקטנה שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים,
"לא.." לחשתי לעצמי וירדתי למטה מהר מהר,
נפלתי על ברכיי ליד גופת החתולה ומררתי את חיי,
גשם התחיל לרדת אך כבר לא היה לי אכפת,
חבקתי אותה למרות שגופה היה כבר קר..
—
התחלתי לחפור בור בחצר, הוצאתי את כל הזעם על האדמה המפגרת הזאת,
הנחתי את ירח בעדינות בפנים, כיסיתי אותה בשמיכה קלה, השמיכה שהיא אהבה לישון עליה,
כיסיתי אותה באדמה והנחתי פרח קטן שמצאתי מעל הקבר הקטן שהכנתי לה,
—
החלטתי לישון לידה, בחוץ, בקור , בגשם, לא אכפת לי מה אבא אומר,
ונרדמתי בוכייה,
–2:00 בלילה–
"בואי מתוקה" לחש אבא נכנעתי לו,
הוא הרים אותי לאט לאט והניח אותי במיטה שלי, הצופה לגינה,
—
קמתי בבוקר עם פנים קודרות,
הודעה ממקס,
"אני מתגעגע אלייך",
לא עניתי לא, לבנאדם היחיד שנתתי להכנס לתוך החיים שלי, ללב שלי, שעכשיו היה שבור,
—
התלבשתי וראיתי את אבא משוחח עם מישהי בלחישות בטלפון,
—
"אבא אני הולכת לבית הספר" אמרתי לו,
"את לומדת בבית ספר יחידני"
"שזה…?"
"בית ספר רק עם כיתה אחת"
"מה?"
"כן, הכיתה שלך בת 7 ילדים"
"אני אקח אותך" אמר,
"אבל הוא מתחיל ביום שני והיום יום שבת" הוסיף,
חזרתי אל הפיג'מה שלי,
בצהריים לאחר שהסתגרתי בחדרי כל היום, אבא נקש בדלת וטען שיש לו הפתעה בשבילי למטה,
מולי נעמד חתול קטן וג'ינג'י,
התיישבתי לידו, איזה פחדן קטן, ליטפתי את ראשו בעדינות בדיוק כמו שירח אהבה, הוא אפשר להגיד התענג מהליטופים,
אבא התיישב לידי על הרצפה,
"איך את הולכת לקרוא לו?" שאל,
"אממ..אני חושבת שאקרא לו וויזלי"
"על שם רון וויזלי?"
"אבא אתה יודע שהספר הכי אהוב עלי הוא הארי פוטר"
הוא הנהן וצחקק לעצמו,
"ברוך הבא וויזלי" לחש.