עולם שחור – פרק 1 (קצר)

-2 במאי, 1801-
זה היה ליל חורף קר,
הגשם דפק על החלון ועל הרעפים בכעס,
האח העלה מעט עשן, הנהרות זעמו, הקור שרר בבית והיה כמעט לבלתי נסבל. מלכת העולם האדום, ג'סטיק המכשפה, התעוררה. היא הרגישה לחץ בבטנה. המיילדת הייתה בחדר הסמוך, למקרה שג'סטיק ההריונית תלד פתאום. ג'סטיק לקחה שמיכה מחממת והתיישבה מול החלון הסגור, צפתה בטיפות המים דופקות על החלון. ופתאום……….. זה קרה. אלרי, מלך העולם האדום, קם בבהלה, כל הארמון שמע פתאום צרחות. ג'סטיק יולדת. המיילדת עזרה לג'סטיק ללדת, ואז..
הנסיכה אורורה נשמה את נשימתה הראשונה, באוויר העולם.
-2 במאי, 2013-
"בוקר טוב, אורורה בתי." אמרה ג'סטיק ונכנסה לחדר. אורורה פקחה את עינייה, מתחה את הידיים שלה ופיהקה פיהוק רחב שחשף את הניבים החדים שלה. "רעבה? אליקה הטבחית הביאה לך דם בני אדם לארוחת בוקר." אמרה ג'סטיק. אורורה אמרה: "אני לא רוצה לאכול…. אני רוצה שאבא יהיה פה." ג'סטיק נאנחה, ואמרה: "את יודעת שהוא עסוק, הוא היה רוצה להיות פה, אבל הוא יבוא בזמן לנשף יום ההולדת שלך. עכשיו בואי, היום נלך לקנות לך את שמלת היום הולדת." ג'סטיק עזבה את החדר, ובינתיים אורורה התארגנה. היא אספה את השיער השחור שלה לקוקו, היא שמה חולצה אפורה וג'ינס שחור, עם נעלי אולסטאר שעליהן מצוירות גולגולות חמודות. כלב המשפחה השחור, דס, קם מהכרית האדומה והרכה שישן עליה, פיהק וירד אל המטבח. אורורה ירדה אל חדר האוכל, שם חיכתה לה ארוחת הבוקר האהובה עליה. אורורה הסתכלה בארוחה שלה במבט מתעב, לא היה לה תיאבון, כי זה כבר החודש השלישי שאביה לא בבית. "אמא… אני לא חושבת שאני מסוגלת לאכול." אמרה אורורה ובאה לקום מהכיסא… ואז.. "שלום משפחתי היקרה!" אביה של אורורה, אלרי, נכנס לחדר האוכל הענק, מחזיק קופסא זהובה. אורורה קמה בהתלהבות מהכיסא, חיבקה את אביה וכמעט בכתה מאושר. היא שאלה: "אבא, מה יש לך כאן?" הוא הניח את הקופסא על השולחן, ואמר: "זה סודי ביותר. ג'סטיק? אני רוצה לדבר איתך." אורורה התיישבה והתחילה לאכול את ארוחת הבוקר. ופתאום.. היא החליטה לצותת. "אני לא רוצה שהיא תיגע בקופסא. יש שם סודות מסוכנים." "אלרי, אולי תפסיק? היא בת 118, היא הוכיחה לך בגיל 115 שהיא יכולה לטפל בדס, למה עכשיו זה שונה?" "לא." דלת חדר האוכל נפתחה. "אורורה, יקירה, איפה הורייך?" שאל השומר רומאן. רומאן הוא בן 118, בדיוק כמו אורורה, והאמת, שהיא דלוקה עליו די המון זמן. אבל היא לא יכלה להגיד לו, ההורים שלה ציפו תמיד שהיא תתחתן עם אחד מעשירי הממלכה הזקנים. "רומאן, אתה לא צריך להיות רשמי איתי, אתה יודע את זה. אה, והם הלכו לסלון." אמרה אורורה. הוא חייך חיוך רחב עם שיניים לבנות כל כך, שאורורה חשבה שהיא מסתנוורת. הוא הלך לסלון. אורורה הצמידה את האוזן שלה לדלת הזהב, ושמעה… "כל הממלכה נמצאת בחוץ. היא מבקשת להשמיד את כל המשפחה שלכם… אתם חייבים לברוח." אמר רומאן. ג'סטיק הסתכלה בבהלה על אלרי, ושאלה: "למה?" "בטח בגלל הקופסא." אמר אלרי ונשך את שפתו התחתונה. "מה? כמה הוצאת על הדבר המטופש הזה?!" שאלה ג'סטיק בכעס. הוא אמר: "כרגע לרוב האנשים בממלכה שלנו אין בתים." ג'סטיק נאנחה. "אתה מבין כמה אנוכי אתה? בשביל ההון שלך, אתה לקחת מאנשים חולים, מאנשים רעבים את קורת הגג שלהם?! אני לא מאמינה. אני יגיד לאורורה לארוז. כל כך עצוב שעשית את המעשה הנורא הזה." היא אמרה בעצבים. היא יצאה מהסלון. "אורורה, לכי תארזי מזוודה. אנחנו עוזבות." אורורה נשכה את שפתיה, והסתכלה דרך הדלת החצי פתוחה על רומאן. היא לא הספיקה להגיד לו מה היא מרגישה, היא כבר עוזבת. היא ראתה שרומאן מסתכל עליה, היא התחילה ללכת לעבר החדר שלה, ואז… מישהו משך בידה. "חכי. אתן תצטרכו ליווי… אני יבוא אתכן." אמר רומאן. היא הסתובבה אליו. "אתה לא חייב. אתה תסתכן." היא אמרה בעצב. היא עלתה במדרגות הענקיות, והתחילה לקפל עם המשרתות את הבגדים. כעבור זמן קצר הכל היה מוכן. ג'סטיק ואורורה היו בסלון. "רומאן ייצטרף אליכן." אמר אלרי.
-בבוקר שאחרי-
"קומי, אורורה, אנחנו צריכות ללכת. הגיע הזמן להיפרד ממיטת האפיריון ומחיי המלכות."