נמר השלג -פרק תשע

ארזנו מעט אוכל (האיש אמר שהוא מרגיש שלא בנוח לשלוח אותנו ככה) ואמא רכסה את תיקי, מהדקת אותו עד שכמעט ולא יכולתי לנשום.
שי נשען על מפתן הדלת והביט בנו. חייכתי ונופפתי לעבור לשלום. הוא השיב לי חיוך קטן.
"כשנחזור מההר, נבוא ישר לבקר אתכם, ואתה תראה שאני כבר ילדה גדולה!" קראתי בקול. כולם צחקו וחיוך ענק נפרש על פניי.
"ג'ק, אני מקווה שזה לא טרחה גדולה בשבילך לשמור על הכרכרה והסוס…" התחיל אבי.
"הו לא, כלל וכלל לא, זה יהיה לי לכבוד, וחוץ מזה, שי אוהב מאוד סוסים-"
"אני לא! הם פשוט נטפלים אליי!" מחה והסיט את לחיו האדומות מעט.
"בכל אופן, שתהיה לכם דרך צלחה." הוא טבח על גבו של אבי ואנחנו התחלנו ללכת.

היינו קרובים להר, כלומר, יכולנו לראות אותו באופק.
אבא שיער שבקרוב מאוד כבר נהיה על תחילת המסלול שלו.
"אמא, הכל בסדר?" שאלתי. כבר מאז שהתחלנו ללכת היא נראתה כאילו היא חוששת ממשהו, אבל ממה?
היא התנערה ממחשבותיה. "מה, כן, הכל בסדר מתוקה, סתם פשוט חשבתי על הבית…"
"אל תדאגי, זה יהיה הטיול הכי טוב בעולם, במיוחד כשנאי פה…" הוסיף אבא בקריצה. התחלנו לשיר שירים כמו "ואלה הצועדים" ו"על ההר הגבוה" ואמא אפילו לימדה אותי את המילים של "עולם גדול עולם קטן" בעוד אבא מסביר לנו מעט על ההר.
"קוראים לו מקלו, שפירוש השם הוא "השחור הגדול".הקרקע פו היא סלעית מעט ומחוספסת, לכן תיזהרו כשאתן הולכות." הזהיר אבא. "הוא בין ההרים הגבוהים בשרשרת הרי ההימלאיה, גובהו 8,462 מטר." ואוו! בהחלט גבוה… חשבתי לעצמי. אבא המשיך לדבר ואמר שהרבה טיפסו עליו אך גם הרבה וויתרו באמצע וירדו. "אבל אנחנו הולכים לטפס עד הסוף, עד הפגה, נכון צוות?" אמר אבא בקול של מפקד.
"כן!" ענינו אני ואמא באותו זמן והצדענו.
עכשיו כבר ממש התחלתי להרגיש את הטיפוס. מידי פעם כאבו לי מעט הרגליים אך לא נתתי לזה להפריע לי. אני לא רוצה להאט את אמא ואבא.
היינו במקום גבוה יחסית והצלחתי לראות מעט מין העמק שלמטה. "אמא אמא," משכתי בחולצתה והצבעתי לעבר המקום ממנו התחלנו לטפס. היא הביטה בי בחיוך. "נכון, משום הגענו, וכשנהיה למעלה זה היה עוד יותר רחוק, כל כך רחוק עד שלא נוכל לזהות כלום!"
המשכנו ללכת עוד קצת ואז אבא הכריז על הפסקה. "קדימה, כולם לשתות!" צייתנו ושתינו. אמא פתחה את התיק שלה והוציאה משם אוכל לכולנו. היא חילקה לי את הכריכים האהובים עליי ואני התחלתי לאכול.
הם פטפטו להם, מעט בסודיות כזו, אז העדפתי שלא לצוטט לשיחה.
אני ילדה טובה אחרי הכל.
כשהם סיימו אבא אמר שכדאי שנחנה פה , כי בקרוב יתחיל להחשיך ומי יודע אם נמצא מקום שטוח-קרקע לשינה.
"אוקי, אז נאי, את באה לעזור לי לבנות אוהל שטח?" עיניי נדלקו ואני קפצתי על ההזדמנות; אחרי הכל אני רוצה להראות להם שאני שימושית ולא סתם ילדה קטנה שלא יכולה להיפרד מהוריה.

אני ואבא בנינו את האוהל, ואני חייבת לציין שיצא מרשים מאוד. נכון שמידי פעם הבד נפל עלי, או שלא מתחתי חזק מידי את החוט, אך פחות או יותר החזקתי מעמד יפה מאוד.
"ואוו, מה הייתי עושה בלעדיכם, אה, בנאי שטח שלי?" צחקה אמא. נכנסנו אל האוהל ופרקו את הציוד שלנו מידינו.
זו היתה הפעם הראשונה היום שהרגשתי קלה, חסרת משקל, כאילו עוד רגע ואני אתחיל לעופף.
פעם ראשונה שלא היה לי כלום בידיים או על הגב.
"קדימה נאי, את באה לשמוע סיפורים לשני השינה?" אמרה אמא ברוך. היא ואבא ישנו אחד ליד השני, ואני התיישבתי בין שניהם וסגרתי את המעגל.
"אז, את מוכנה?" שאלה אותי, והפעם, היתה לי הרגשה שזה הולך להיות סיפור חדש, לא מאלה שכבר שמעתי, אלא משהו שונה, נועז והרפתקני יותר.
"כן, אני מקשיבה."