היער שלי חלק ו'

הים יום ההולדת שלי, לילי כן סיפרה למונה ובוב (כנראה לפני שדיברתי איתה) אבל היא אמרה להם שאני לא רוצה מסיבה. ככה שהצלחתי לצאת מזה רק אם שלושה בלונים ופנקייקים לארוחת בוקר. לפחות בבית ספר אף אחד לא יודע, לא שזה ממש מעניין מישהו. הבית ספר עובר כרגיל אמילי עדיין לא ממש מדברת איתי, כמה מילים מתוך נימוס אולי. שהאוטובוס עוצר מול התחנה אני מרגיש הקלה. "עברתי את זה בשלום. נשאר לי רק אחר הצהריים והיום נגמר." אבל ברגע שאני נכנס לבית אני יודע שמשהו לא בסדר. הכל חשוך לגמרי. "הפתעה!" לילי מונה בוב ועוד כמה אנשים שאני בקושי מזהה צועקים.
הזיכרונות תוקפים אותי במהירות כזו שאני לא מספיק לעצור אותם, חולפים כתמונות.
אבא שלי אומר לי שיום הולדת זה לא סיבה לשמוח.
אחות מנסה לשכנע אותי לאכול עוגה שנר עלוב תקוע בראשה.
אני יושב ביער ומלטף ראש של תן שכאילו מרגיש במורת רוחי.
ועוד אחד מעורפל כל כך, אני רואה בקושי את פניה של אימי רוכנת מאל העריסה.
פרץ הזיכרונות משאיר אותי שבור. ואני מביט מסביבי
אני אמור לראות אנשים שעשו מאמץ כדי לגרום לי אושר
אבל אני רואה רק חבורת אנשים, כולם מסתכלים אלי, כולם מצפים ממני, כולם רוצים שאני אעשה משהו שאני חייב לעשות. חבורת אנשים טובעניים ומפחידים. כל כך שונים אל רקע המקום שהתרגלתי לקרוא לו בית. כל כך מבעיטים . יותר מדי דומים לאנשים המגוונים שהרסו את חיי. אני לא ממש יודע מה קרה אחר כך. אני יודע שאני מתרחק מהבית, יש צרחות מאחורי. ואני יושב אל עץ ענק ביער. אבל זה לא היער שלי. זה מקום אחר, זה היער של לילי ומונה ובוב. היער שלי רחוק מכאן, הוא נמצא ליד הבית שגדלתי בו. בתוכו יש את החיות ששמשו לי למשפחה האמיתית הראשונה שהייתה לי. והעצים שאני מכיר ככף ידי, אפילו אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותם. ,"אריק?" קולה של לילי נשמע מהוסס, אני מביט אליה ומגלה שדמעות מאיימות לפרוץ מעיני.
"אריק אני כל כך מצטערת. אמרת שאתה לא רוצה שום דבר, ואני פשוט ארגנתי לך מסיבה לפעמים אני שוכחת כמה אתה-"
"שרוט? משוגע? מוזר? מה מאילה אמרת לומר לילי?! איזה מהם?!" אני צורח, ענייה נוצצות. "אריק אתה לא…" קולה רועד "אל תתרחי להגיד לי שאני לא משוגע! אני יודע שאני כן!" הקול שלי כל כך קר "אני ילד פריק ומשוגע, כולם מפחדים ממני. את אומרת לי שמי שמכיר אותי באמת לא יכול שלא לחבב אותי. אבל בתוכי אין טוב! יש רק עוד שיגאון! עובדה. את הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם הזה. ואת מפחדת ממני פחד מוות. אולי את אומרת לעצמך שאת שונה מהאחרים אבל אני רואה את זה!" הקול שלי נשמע יותר רך שאני אומר את המילים הבאות "אני רואה איך את נבהלת אם אני עומד מאחוריך. אני רואה איך את לא נרדמת אם אני בחדר, כי את מפחדת שאני אעשה לך משהו בזמן שאת ישנה." לילי בוכה, ולא בכי קל "למה לא השארת אותי ביער לילי?! למה לא נתת לי להמשיך לחיות שם?! או יותר טוב. למות." לילי מביטה בי במבט מלא כאב. "אולי אתה באמת משוגע. אולי אני באמת מפחדת ממך. אבל אלוהים יודע שמזל שלא מתת שם." היא אומרת מבעד למסכת הדמעות.
"חבל שאני אתאיסט." אני לוחש, ורץ משם משאיר מאחורי את כל הבעיות והתחשבות. משאיר רק את צליל כפות רגלי פוגעות האדמה החשופה