קללה, ברכה, ומעט פליאה-פרק שני

התכוונתי להיכנס אל תוך הלא נודע,
אך אז נשמע קולה של אימי.
"אל תשכחי את התיק" היא אמרה.
"תודה אימא" אמרתי רצתי במהירות אל חדרי.
אני אתגעגע לחורבה הזאת, חשבתי בזמן שהסתכלתי
על הבלגן המוכר שלי.
"את מוכנה למהר?" שאל אבי.
הוא דגל במחשבה שאם את מתחילה דבר מה מוקדם
הוא גם יסתיים מוקדם יותר.
אך, במקרה הזה אי-אפשר היה לדעת.
"אני מגיעה" אמרתי לו ותפסתי בתיק השחור שלי.
"אני פה"אמרתי בזמן שעליתי במדרגות.
"להתראות" אמרתי וחייכתי לעברו.
"אני אתגעגע אלייך"הוא אמר ותפס אותי לחיבוק זריז.
"היי, אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"כן, למה?" הוא שאל ובקולו נשמע מעט דאגה.
"כי זאת הפעם הראשונה שחיבקת אותי מזה
שנים" אמרתי לו והסתובבתי אל עבר ה..
אני לא בטוחה ממש איך לכנות את זה.
אני פשוט אקרא לזה השער.
אז בקיצור, הסתובבתי אל השער
ואז שמעתי את אבי.
"לא בכול יום יש סיכוי שביתי לא תחזור אליי"
זה היה מעט מידי, מאוחר מידי.
עברתי בשער בלי להסתכל לאחור.
ידעתי כי אין לי באמת למה להתגעגע.
לא היו לי הרבה חברים,
ולא היה מישהו שאני ממש כאילו ארצה לזכור.
מעכשיו, אני מסתכלת קדימה.
בלי שום זיכרונות מהמקום האיום ממנו הגעתי.