לא כל הנוצץ זהב – פרק 122

חנינו בחניון צד ביחד עם עוד כמה אנשים שהקימו אוהלים בחוץ. זה היה חניון לילה לא מוכר, ולא היו שם הרבה אנשים.
ברגע שמארק נכנס מתחת לשק השינה שלו, הוא התחיל לנחור.
לא שהיה לי אכפת, אבל זה קצת הצחיק אותי.
אני ואריק ישבנו בתוך שקי השינה שלנו ובהינו במדורה שהקימה אחת מקבוצות האנשים.
"אז…" אמרתי.
אריק המשיך להביט במדורה לפני שפנה אליי, העיניים שלו נצצו והלהבות עדיין השתקפו בהם.
"אז…" הוא אמר, מחקה אותי.
חייכתי ונשענתי עליו.
"מה לדעתך יקרה עכשיו?" שאלתי.
"אנחנו כל כך קרובים," הוא ענה. "אבל עדיין רחוקים,"
לא הייתי צריכה לשאול למה הכוונה. נכון שהיינו קרובים מאוד לסן פרנסיסקו ולגן ההספרידות, אבל עדיין היינו צריכים לקחת איכשהו תפוח מהגן, היינו צריכים לחזור חזרה לאולימפוס, והיינו צריכים למהר כי הזמן של זאוס הולך ואוזל.
"לילי, בנוגע להיום…"
הרגשתי איך האוזניים שלי מאדימות.
"אריק-"
"לא, תני לי," הוא ביקש. "אני לא מתחרט על זה. אני לא מתחרט על זה שאת היית הנשיקה הראשונה שלי,"
הבטתי בו, הוא הסמיק ונראה יפה יותר מאי פעם.
"אריק…"
"לא, רגע, אולי את הולכת להגיד לי שאת לא חושבת שזה יכול לעבוד, אבל אני לא חושב ככה," הוא אמר מהר, כאילו פחד שאם יעצור כדי לנשום, יפסיק לדבר.
"אריק…"
"לא, רק עוד רגע, בבקשה," אריק התחנן והביט בי. "אני רק… רק רוצה לדעת… זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלך?"
נקרעתי בתוכי.
לא יכולתי לשקר לו ולומר שזאת הייתה הפעם הראשונה, מצד שני, אם לא אשקר, אצטרך להסביר מה קרה עם מארק. ואז אריק ישנא גם אותי וגם את מארק. מה גם שמארק עלול להאכיל את אוט בי ברגע שנמצא אותו על כך שסיפרתי לאריק משהו.
"אני…" הנדתי בראש ואזרתי אומץ. "לא, זאת לא הייתה נשיקה הראשונה שלי,"
העיניים של אריק לא נשברו, הוא נראה קצת מאוכזב, אבל זה לא גרם לו להראות שבור כמו שחשבתי שהוא יראה.
"מי זה היה?" הוא ביקש לדעת.
"אם… אם לא אכפת לך," הוא הוסיף אחרי רגע.
"ידיד," אמרתי. "זה קרה בטעות, ושנינו ישר הבנו שזה לא זה,"
וזה היה נכון, פשוט לא אמרתי מי היה הידיד הזה.
"ידיד… מהפנימייה ההיא שלמדת בה?" אריק שאל בזהירות.
לא הייתה לי ברירה, הנהנתי לאות כן.
"אז מה איתי?" הוא שאל והביט בי במבט משונה.
"למה הכוונה?" שאלתי בזהירות.
"זה כן זה הפעם?" הוא שאל, המבט שנתן בי היה מהפנט.
"אריק, אני לא יכולה…" אמרתי והחלטתי לומר את האמת. "אנחנו לא מתאימים,"
"למה את חושבת ככה?" הוא שאל, הקול שלו היה חנוק במקצת.
"אריק, אתה זקוק למישהי… מישהי יפיפייה, חכמה, כזאת שתאהב אותך, מישהו שדומה לך," אמרתי, נזהרת שלא לדרוך על הפצעים של עצמי יותר מדי.
כי בסך הכל, אהבתי את אריק. הוא היה הבחור המושלם. הוא היה ג'נטלמן, והיה אכפתי, הוא צחק מהבדיחות האידיוטיות שלי וחייך אלי. וזה שהוא חתיך היה רק בונוס.
"אני לא מתאימה לך," השלמתי והסטתי מבט, כדי שלא אביט בעיניו.
"לילי…" הוא מלמל והשתמש בידו כדי להפנות את מבטי אליו.
הוא הטה את סנטרי אליו, ככה שבהיתי בעיניים שלו. בעיניים המהפנטות שלו.
"אריק, זה לא רעיון טוב," מלמלתי.
"לא אכפת לי, אמרתי לך כבר:" הוא רכן אליי ונישק אותי. נשיקה רכה, עדינה.
לא רציתי שיעצור אבל הוא הרים את הראש ואמר: "אני לא מתחרט על זה,"
"אריק…" הבטתי בו בעיניים רדופות, אבל תחושת חמימות פשטה בגופי כשהוא הניח זרוע אחת מסביב לכתפי והשעין אותי עליו.
"תנוחי, לילי," הוא אמר. "אני אשמור,"
"אתה בטוח?" שאלתי, אבל כבר הרגשתי איך השינה מתקרבת אליי בצעדי ענק.
"בטוח," הוא לחש, שנייה לפני שעיניי נעצמו ושקעתי בשינה.
לצערי, חלמתי שוב את החלום שבו כיכבו מארק ואוט, שבו מארק ואני רכבנו על אוט. הפעם, זיהיתי את העיר שעופפנו מעליה, זאת הייתה ניו יורק. ואז מארק שחרר את ידי ונתן לי לפול, לעבר הבניינים של מנהטן.
התעוררתי בבהלה, אריק ישב לצידי וחייך. הוא הסיט הצידה את קצה הפוני שלי במחווה עדינה.
"איפה… איפה מארק?" הצלחתי לומר.
"הוא מדבר עם האנשים שישנו פה בלילה, הוא בודק מי יוכל לעזור לנו להגיע לסן פרנסיסקו,"
הבטתי באריק במבט משונה, כל אתמול התערבב לי בראש, חשבתי על המבט שהיה לאריק בעיניים, שנייה לפני שרכן לעברי ו…
"התעוררת, נסיכה?" מארק שאל וכרע ברך לצד אריק.
"תשתוק," אמרתי. החלום עשה אותי לחוצה שוב. שוב הרגשתי לא בנוח ליד מארק, והייתה לי הרגשה רעה.
"דיברתי עם כמה אנשים," מארק אמר. "סן פרנסיסקו היא במרחק של חצי שעה הליכה, אנחנו דווקא לא רחוקים,"
"אתה רוצה שנלך את זה ברגל?" שאלתי בתדהמה.
"לא, ברור שלא, השגתי לנו רכב חלופי," הוא אמר.
"למה הכוונה?" אריק שאל.
"הכוונה היא שאנחנו נקבל אוטו של מישהו אחר, למה אתם עושים כזה סיפור?"
"מי נתן לך את הרכב?" שאלתי.
"תפסיקו להיות מעצבנים, פשוט עלו כבר למכונית. אני רוצה למצוא את אוט," הקול שלו השתנה, הפך למלא געגועים.
"אני יכולה לקבל חמש דקות להתארגן?" שאלתי את מארק.
"טוב, כן, אבל –"
"זאת הייתה שאלה רטורית, רוכב," אמרתי והתחלתי להתארגן. מארק ואריק קיפלו את המחנה שלנו בזמן שאני צחצחתי שיניים והסתרקתי (טוב, טכנית, העברתי את האצבעות בשיער שלי. אבל השיער שלי פשוט לא היה מרדן, והוא היה קצר מדי כדי להפוך לכזה).
אחרי שנכנסנו שלושתנו לאוטו, מארק התניע ויצאנו לדרך.
לצערי, ישבתי שוב מאחור, ככה שהראש של מדוזה התגלגל אליי וממני רוב הנסיעה שהייתה ארוכה מאוד.
"יודעים, אני מרגיש מוזר," מארק אמר.
"מוזר איך?" אריק שאל.
"מוזר כמו תחושה של דה-ז'ה-וו רציני," מארק מלמל והביט בכביש.
"יכול להיות שהיית בסן פרנסיסקו פעם?" שאלתי.
מארק הניד בראשו לשלילה.
הסתובבנו ברחובות סן פרנסיסקו עד שמצאנו את האזור.
"זה שם," מארק אמר והצביע לעבר הר שהיתמר במרחק מה מאיתנו. הוא היה מעבר למפרץ, ולפניו היה שער בצבע זהב נוצץ.
"גן ההספרידות," אריק מלמל.
מארק עיווה פנים פתאום ושלח יד אחת לעבר הרקה, הוא התנהג כאילו הרגיש שהראש שלו עומד להתפוצץ.
"מה העניין?" שאלתי.
"זה מתחזק," הוא אמר. "התחושה הזאת של הדה-ז'ה-וו,"
זה לא מצא חן בעיניי.
המשכנו לנסוע עד שהגענו לשער. שם וויתרנו על המכונית והתחלנו לעלות ברגל.
השמש החלה לרדת לכיוון הים, אילולא זה אמר שנגמר לנו הזמן, הייתי ממש יכולה לעצור כדי להתלהב מהנוף.
נכנסנו דרך ענן ערפל רציני וברגע הבא כבר היינו קרובים לגן.
הריח הראשון שקלטתי: אקליפטוס.
"למה אקליפטוס?" שאלתי.
"מפלצות אוכלות את העלים שלהם," אריק מלמל.
"גם דרקונים," מארק הוסיף וכשאני ואריק הבטנו בו בבלבול הוא אמר: "מה? אוט אוכל עלים של אקליפטוס כל הזמן, מה מוזר בזה?"
ואז יצאנו מענן הערפל והבטנו, יכולנו לראות שאנחנו עדיין על צלע ההר, אבל העשב הפך שופע יותר, ירוק יותר. עכשיו הפסגה הייתה קרובה אלינו. זה הרגיש כאילו עברנו למקום אחר.
השקיעה התקרבה במהירות.
רציתי להתלהב, רציתי לשמוח על שהגענו כל כך רחוק. אלא שלא היה זמן.
מיהרנו אל הגן. אבל בדיוק אז, כשנכנסנו פנימה, שמעתי את הקול של משהו נופל.
לא, לא משהו. תיקנתי את עצמי והבטתי לאחור באימה אל עבר מארק, שקרס על רגליו ואז על הדשא.
מישהו.