הקללה – פרק שבע מוקדש לmichal223

~שיין~
"היי, רוברט, תכיר שני חצויים חדשים." אמר לי קול מרחוק. זה היה גוס – החבר היחיד שלי שקורא לי בשמי האמיתי בלי לחטוף. (למרות שאני בהחלט אחטיף לו יום אחד.) "התכוונתי לקחת אותם לכירון, אבל הוא בפגישה עם הפונים הפרועים. בטח משהו חשוב."
הייתי באותו הזמן במנוחה ליד קיר הטיפוס. הידיים שלי היו קצת אדומות מהלבה, אבל הנקטר עזר לכוויות. גוס בא עם עוד שני נערים שבחיים לא ראיתי, הם נראו בני גילנו – לאחת היה שיער בצבע בלונד-דבש (בטוח בת אתנה) ולשני היה שיער חום ועיניים אדומות מוזרות.
הושטתי יד ללחיצה. הפעם אני אעשה רושם ראשוני טוב. "היי, אני שיין."
הנער לחץ את ידי בחשש. "אה, הוא לא קרה לך רוברט?"
נעצתי מבט זועם בגוס, שפתאום החליט לבחון את הנעליים הצבאיות שלו.
"חברים שלי קוראים שיין, והלוואי שיכולתי לקרוא לגוס חבר שלי כדי שיפסיק לקרוא לי רוברט." אמרתי. "ואיך קוראים לכם?"
"אני מייק וזאת ולנטיין."
ולנטיין לא ממש היתה בשיחה. היא בהתה בקיר הטיפוס במבט חולמני. "אנחנו יכולים לעלות על זה?" היא מלמלה.
חייכתי. "אם את רוצה למות, אז מבחינתי אין בעיה. אני כמעט מתי פה לפני דקה."
"חבל שלא קראת לי. הייתי מצלם את זה." אמר גוס.
גלגלתי עיניים. "טוב, אתם רוצים לנסות לעלות?"
"קודם, תסבירו לנו מה זה המקום הזה?" אמר מייק. "קודם חבורת ביגפוטים ניסו לטגן אותנו אז אני רוצה תשובות."
נאנחתי. "בסדר, אני אספר בקצרה."
גוס הלך, הוא לא רצה להשתתף בשיחה הזאת, ובצדק.
"טוב. תגידו, שמעתם על המיתולוגיה היוונית?" אמרתי.
עיניה של ולנטיין אורו. "אתה מתכוון, כאילו, כמו הרקולס, וההידרה, ומדוזה ו – "
"כן, כן, את זה." הבטתי מסביבי. ציפיתי שכל מני יצורים פתאום יתפרצו למחנה, אבל הכול היה שקט. "אז הדבר הכי נפוץ שהאלים עשו בזמנים העתיקים זה לרדת לעולם בני האדם והשתלב איתם, לרוב זה גם הוביל לצאצאים."
חיכיתי שהם יקלטו.
"אז אתה מתכוון להגיד שהאלים עושים את זה גם היום?" שאלה ולנטיין.
הנהנתי. "האלים היוונים עדיין קיימים. הם עוברים בין ארצות בעקבות לב המערב."
"אבל אנחנו לא במערב." אמר מייק.
ניערתי את ראשי. "לב המערב, טוב, אפשר לקחת דוגמה מרומא. באותה תקופה האלים השתנו, ולאו דווקא בשמות. הם סיגלו את עצמם למקום שבו הם חיו, וככה זה קורה גם היום."
"אז האלים חיים גם היום," אמרה ולנטיין. "והם נמצאים בניו יורק – "
"בכל אמריקה הצפונית חוץ מאלסקה, למען האמת." תיקנתי. "ואתם ילדים שלהם, כמו כל מי שאנושי כאן. אני בן אפולו."
השתתקתי וצפיתי בתגובה שלהם.
ולנטיין נענעה בראשה בטירוף. "עכשיו אני מבינה למה כל השנים האלה… אבל למה אימא שלי לא דיברה איתי אפילו פעם אחת? למה היא לא הזהירה אותי לפני – " היא עצרה בעצמה.
"אפילו לאלים יש מגבלות." אמרתי. "אלות הגורל קפדניות מאוד. אסור לאל להתערב בחיי הילד שלו, בדרך כלל זה מביא צרות."
"אבל ההורה שלי היה יכול לשלוח סימן, אני אפילו לא יודע אם זה אבא או אימא שלי." העיניים של מייק נצצו מדמעות. כך גם של ולנטיין.
יכולתי להבין אותם. אבא שלא מכיר אותך… זה סיפור שחוויתי אותו על בשרי.
"ההורה האולימפי שלכם יקיר בכם. אני בטוח שהיום." אמרתי, וקולי רעד. "האלים התחייבו להכיר בכל הילדים שלהם עד גיל שלוש-עשרה."
"יום ההולדת שלי בעוד שבועיים." אמר מייק.
"גם שלי." אמרה ולנטיין.
בלעתי רוק. "גם שלי."
ולנטיין סקרה אותי במבט חשדני. "שיין, תראה לי שנייה את היד שלך."
קפאתי. הבנתי למה היא מתכוונת.
מתחתי את ידי השמאלית, שעליה היתה צלקת בצורת כוכב.
הבטתי בכפות הידיים של שניהם. גם להם היתה צלקת באותה צורה.
"זה… זה משהו כזה של חצויים?" מלמל מייק.
הרוח געשה מסביבנו. הרגשתי שאני עוד שנייה עף ברוח, כמו שקית שמישהו היה עצלן מכדי לזרוק לפח.
"לא." מלמלתי בחזרה. "עד עכשיו הייתי בטוח שרק לגוס, לי ו – "
הרוח התחזקה עוד יותר והדפה אותנו לאחור. כל מי שטיפס על קיר הטיפוס שכב מעולף ליד המדורה.
"מה קורה כאן?" צעקתה של ולנטיין גברה על שאגת הרוח.
"אני לא יודע!" נאחזתי בגזע עץ וניסיתי להתייצב.
"חצויים, כמה שאני אוהב את הבורות שלהם." הופיע קול מתוך הסערה. איש עשוי רוח התגשם באוויר. הידיים שלו העלו ברקים קטנים. "הם לא יודעים מתי החיים שלהם עומדים להיגמר."
הצלחתי להעמיד את עצמי. גוס וחבורת חצויים ניסו להגיע אלינו, אבל הרוח עצרה אותם.
"מה אתה עושה כאן?" צעקתי.
"רק אומר שלום. הרבה זמן לא ראיתי כל כך הרבה חצויים." היצור התקדם לעברנו, מתעלם מהרוח, וידיו מזמזמות מחשמל.
"אמרת שלום אז עכשיו תסתלק." אפי היה בגובה השניים הלבנות מדי של היצור, הרחתי את הבל פיו.
עיניו ננעצו בידי. "אתה יודע, אני הייתי זה שקילל אתכם. שעתכם תגיע בקרוב."
"מה – "
"תשאל את כירון." הוא נעלם. הרוח הפכה לטורנדו קטן וסחררה אותי באוויר. ראשי נחבט במשהו קשה ושדה ראייתי השחיר.
איבדתי את ההכרה.