בעצם אין לי כלום- פרק 1

כשאני עומדת בפתח של שלושה שבועות משמעותיים בחיים שלי אני מנסה לחשוב מה אני אעבור בהם. אני מציגה את כל האפשרויות במוח וחושבת בדרך כלל על הרעה ביותר, אני לא מגדירה את עצמי כאדם אופטימי. הרבה פעמים הרגשתי שיש איזשהו מזל שמכוון אותי, שהכל צירוף מקרים, שהדברים הטובים שקורים לי לא קורים בגלל האישיות אלא בגלל שיש לי מזל.
אני שלו, אני בת תשע-עשרה וחצי, כבר מזמן סיימתי תיכון. אני מאוכזבת מזה שלא התגייסתי, אבל בית הספר הציב לי יעד להגיע אליו ושלח אותי הישר לשם. כשהייתי בי"ב המצאתי סטארט אפ חדש, חשבתי שזה כלום. כשבית הספר גילה הוא הוביל אותי ישר לרשימה של יזמים צעירים. משם הכל היסטוריה. זה שנה אני עובדת בחברה של סטארט אפים חדשים, שמנסים כל יום להמציא את הגלגל מחדש. המשכורת מעולה, אני לא מתלוננת, כסף זה לא דבר שחסר לי בחיים. מעבר לזה יש לי משפחה שתומכת בי, שלושה אחים קטנים והורים שרק יכולתי לבקש לקבל, שנותנים באהבה הכל מהכל.
'בנות יקרות, לנבחרות שביניכן, אנחנו רוצים להעניק שלושה שבוועת מרתקים של סדנאות ובעיקר הנאה. הכל כלול, הכל על חשבוננו, אבל יהיו זמנים חופשיים בהם תוכלו לנצל את הסביבה. ארבע לימוזינות יצאו מרח' שקד, מהכניסה הראשית של החברה, בשעה שמונה בבוקר, איחורים לא בבית ספרנו. הביאו אתכן את מה שאתן צריכות לשלושה שבועות, ויש מכונות כביסה. החשיבו נסיעה זו בתור חופש כולל פתיחת מאגרי חוכמה לתוכנות וליזמות חדשה. אנא אשרו הגעה'. זה הדבר שעומד בפניי כרגע.
"אמא, את מקפיצה אותי מחר לשם?" שאלתי, "אני מעדיפה ליסוע אתכם בבוקר, אני לא רוצה לקחת את האוטו, במילא אין לי איך להחזיר אותו".
"בוודאי מתוקה" היא אמרה לי בחיוך, "ניקח אותך מחר בבוקר לרחוב שקד. הכל מאורגן?".
"בטח, את מכירה אותי. יש משהו שאת חושבת שעוד צריך לקחת ועולה לך במחשבה מהירה בראש?".
"את הלפטופ שלך לקחת? מטענים למיליון דברים? ספר? יומן?".
"הכל בתיק, אפילו את דובי לקחתי".
"אוי אני זוכרת כשרק קניתי לך את הדובי הזה" היא התחילה להגיד והתיישבה בקצה המיטה שלי, "כמה את התלהבת ממנו. הוא איתנו כבר יותר מחמש שנים ונראה עדיין במצב חדש. את בטוחה שתסדרי שם? אני לא רגילה לזה שאת לא בבית".
"אמא אני כבר בת תשע עשרה וחצי, אני גדולה. לא היית אמורה בכלל לראות אותי ברגעים האלה, הייתי אמורה להיות תקועה באיזה חור בצבא".
"את מתחרטת שאת לא?".
"אני חושבת שזו התנסות והתבגרות שאני אהיה חייבת לעבור בשלב כזה או אחר, ואני מקווה למלא את זה מתישהו, אולי יגייסו אותי אחרי זה.. מי יודע. אני לא בדיוק שמחה מהפטור הזה, בואי נגיד את זה ככה".
"אבל את לא קיבלת את הפטור הזה רק בגלל שאת כל כך חכמה ויצירתית, יש לך גם בעיה גופנית שלא מאפשרת לך כל כך להיות בצבא".
"אפשר לא להיכנס לזה?" שאלתי בחיוך.
"בסדר, תסיימי לארוז ותלכי לישון, יש לך יום ארוך מחר". טוב בזה היא ממש לא טועה.
ביום למחרת, עם השרשרת שקיבלתי מההורים אז מזמן, עם שלוש המזוודות שלי ועם הדובי על הידיים, התייצבתי ברחוב שקד. ראיתי עוד בנות, חלקן הכרתי וחלקן לא, עם חלקן התחלתי לדבר, עד שהכניסו את כל הציוד שלנו והתחילו להסיע אותנו אל עבר היעד. במשך הנסיעה שתקתי רוב הזמן והסתכלתי מהחלון כדי לראות לאן אנחנו נוסעים, לא באמת זיהיתי לאן אנחנו הולכים. מה שכן, הרבה זמן לא הייתי מחוץ לבית, והרבה זמן לא הייתי בנופש. הרבה זמן לא חקרתי את הארץ היפה שלנו, נקווה שיתנו לי להסתובב קצת קרוב לאיפה שנהיה.
הלימוזינות החנו במקום מסוים, אחת אחרי השנייה. הנהג בא ופתח את הדלת, וירדנו אחת אחרי השנייה מהלימוזיניה, אני יצאתי אחרונה. הסתכלתי על הבית הגדול שנפאר אל מול עיניי. זו הייתה נראית כמו אחוזה, כמו בית מלון אחד גדול, אבל ידעתי שהוא מיועד רק לנו. הסתכלתי סביב. השמיים היו כחולים, ראיתי שאנחנו קרובות לים, הרחתי את הריח שלו, הם אשכרה הביאו אותנו לבית נופש על החוף?! זה באמת יכול לתת השראה למיליון דברים, ביניהם סטארט אפים חדשים.
"ברוכות הבאות" שמעתי והסתובבתי כדי להסתכל מי מדבר אלינו. זו היתה אחת האחראיות שאני מכירה, אותה דווקא אני לא ממש מסמפטת.
"בואו תתקבצו כאן ואני אסביר לכן מה הולך פה. כולן הגיעו?".
"כן" שמעתי מכל מיני מקומות. היא התחילה לספור אותנו. חמש עשרה בנות, רק בנות, הן עשו נופש במיוחד לבנות.
"בנים, בואו" היא אמרה בחיוך לכיוון הדלת וממנה יצאו חמישה עשר בחורים. כל הבנות התחילו לצרוח כמו מפגרות, ראבק אתן בנות תשע עשרה עד עשרים ואחת, מה אתן מתלהבות כמו בנות בנות שלוש עשרה?! אני לא אשקר, הם היו יפים יותר משהרבה בנות ראו בחיים. כל אחד יותר יפה מהשני. רגע, מה הם עושים פה? אני לא ראיתי אותם אי פעם מסתובבים במסדרונות החברה..
"טוב קודם כל ברוכות הבאות. אני עדנה, למקרה שאתן לא מכירות, עדנה עצמון. אתן באתן לכאן כדי לנוח קצת מהעבודה הקשה שאתן עושות במשך כל השנה, במחשבות היצירתיות ובהמצאות שיקלו על חיי החברה שבה אנחנו חיים. הכל כלול על חשבוננו. הדבר היחיד שיש עליו חובה הוא שאתן צריכות לערוך פעמיים ביום מפגש כדי לראות מה קורה, כדי לקבל השראה, כדי לדון על כל מיני דברים. אנחנו ניתן לכן לו"ז מאורגן. אלה שלושה שבועות שהם בעיקר מנוחה והרפיה של הגוף. אתן רואות את הבנים שעומדים כאן?" היא שאלה והפנתה את מבטה אל אותם הבנים, "הם כאן כדי לדאוג שיהיה לכן טוב, כל דבר שתצטרכו הם אחראים על כך. לכל אחת הצמדנו אחד משלה, שיהיה אחראי לדאוג לכל צרכיה".
"יעני משרת?" צרחה איזה אחת מכיוון ימין.
"אפשר להגיד" אמרה עדנה בחיוך. תגידו לי הם נורמלים?! עידן העבדות נגמר ולא חוזר על עצמו.
"אז אנחנו ציוותנו לכל אחת מכן מישהו. אני אקרא בשם של הבן והוא יציג את עצמו ואת מי שציוותנו לו". הבנים התחילו בזה אחר זה להגיד את שמותיהם, כל בת התלהבה מהבן שיהיה לצידה. פתטיות, הן כנראה חסרות סיפוק מיני בטירוף.
"אני אביב" אמר אחד, כל הבנות נמסו מהגוף שלו ומהעיניים שלו, ועכשיו גם מהקול שלו, "מי זו שלו?" הוא שאל בחיוך. "אני" אמרתי לו והסתכלתי עליו. הוא חייך אליי חיוך קטן, כל הבנות בטח רוצות להרוג אותי, ממש אכפת לי עכשיו, כל מה שאני רוצה זה לעוף מפה. הדבר הזה שהולך פה זה וואחד התעללות. תנו לנו לדאוג לעצמו, אני לא צריכה משרת שיעשה כל דבר שאני צריכה.
כשנגמר הכינוס הקטן הבנים ירדו ופנו אל הבנות. כל אחת התחילה להציג את עצמה, וכל אחד התפצל לחדרים שנתנו להם.
"את בחדר מספר אחד-עשרה" פנה אליי אביב, "את צריכה עזרה עם הדברים?" הוא שאל בחיוך.
"לא תודה, אני מסתדרת. נלך?".
"בכיף" הוא אמר, אבל כשהוא ראה שאני טיפה מסתבכת הוא לקח שתי מזוודות מהידיים שלי כך שנשארתי עם אחת.
"תודה" אמרתי בחיוך קצר והתחלתי ללכת אחריו לכיוון החדרים. אחרי קצת הליכות, שבהן הוא הסביר לי מה אני רואה, הגענו לחדר מספר אחד עשרה. הוא פתח את הדלת עם המפתח ונגלתה לפניי סוויטה מפוארת. לא האמנתי שכל זה שלי.
"אתה בטוח שזה שלי?" שאלתי אותו מובכת.
"אני בטוח" הוא חייך אליי, "אני אלך להביא לך משהו לשתות, את נראית קצת גמורה. את רוצה משהו מיוחד?".
"לא.." אמרתי לו בגמגום, "זה בסדר". לא הסתכלתי עליו כשאמרתי את זה. עוד הסתכלתי על הגודל של החדר, אני לא רגילה לדברים כאלה. אמנם בעיה של כסף היא לא בעיה בשבילי, אבל הרבה מהכסף שאני מרוויחה אני שומרת בשביל להגשים את החלומות שלי בעתיד, ביניהם טיסה חובקת עולם, ביניהם לימודים גבוהים. הכנסתי לבד את כל שלוש המזוודות לחדר, ורק אז ראיתי שיש לי גם חדר ארונות מחובר אל החדר. טוב זה כבר מוגזם.
התיישבתי על המיטה שהייתה בעלייה של מדרגה אחת קטנה מכל החדר, הסתכלתי לצדדים, וממש לא מצאתי את המקום שלי.