ילדה בת 4

אני הולכת לשם בידיעה מוקדמת שאמות. והמוות הזה לא יהיה מוות קל ומהר אלא מוות מייסר ואיטי.
החצץ משמיע את רעשו בעוד אני צועדת עליו, הרוח מזיזה את העלים וציפור פורשת כנפיים ובורחת מפני חתול רחוב רעב.
כלבים משוטטים נגועי כלבת, חתולים רעבים מחטטים בפחי האשפה, ילדים ואנשים חסרי בית ישנים על המתקנים והספסלים כי הם פוחדים מהחולדות.
זו המציאות שלי.

הסתכלתי על הפצע המכוער, הרוק היה מרוח על כל זרועי, זרועה של ילדה בת 4.
הלכתי לסבתא הזקנה שלי אבל הדבר היחידי שאני יוכל לעשות זה ללכת לשכונה של הלבנים ולקוות שהם ירחמו עליי ורפאו אותי מכלבת.

הלכתי אל השכונה של הלבנים, הכל מסודר, הייתי באמצה הרחוב וחיקיתי. חיקיתי לאיזה נער שיבוא ויכה אותי במקל או שיזרקו עלי אבנים אבל זה לא קרה.
במקום זה דלת נפתחה ואישה יצאה, שערה חום בהיר יפה, עניים חומות וטובות והיא הובילה אותי פנימה.
נכנסתי ומשהו מבוגר נחפז לעברי.
"אני רופא ילדה נשך אותך כלב?" שאל בדאגה
"כן" עניתי
"לפני כמה זמן?"
"היום בצהריים"
"יש לך מזל ילדה, בואי איתי"
הוא הוביל אותי לסלון והרשה לי לשבת, התיישבתי.
הוא ביקש ממני למתוח את הזרוע וחיסן אותי. ישנתי שם בלילה.

אחרי ארוחת הבוקר הוא הוביל אותי מהחצר האחורית לרחוב ושוב, שוב חזרתי למציאות הזאת.
מכונית דהרה ברחוב ונכנסה לרחוב שלנו במטרה לדרוס משהו.
לא היה לי סיכון, היא דהרה ישר לעברי ולא יכולתי לנוע, כולם פינו דרך למכונית אך לא אני. לא יכולתי.
היא התקדמה לעברי במהירות והתנגשה בי. דם זרם מראשי, המוח היה חשוף ועורר בהלה רבה ואז הכל היה שחור.
והייתי במקום אחר, מקום אחר.