חץ רעיל
למה הכל זז כל כך לאט בשבילי?
אני לא מספיק להינות מהחיים, לא מספיק לעשות את מה שאני צריך לעשות, ובכל זאת-
הזמן מזדחל לו כמו חילזון.
ממש מגעיל. כולו רירי ואיטי, כמו שמש קופחת באמצע אוגוסט.
כל אדם שאני מכיר צועק ברגע זה. הם צועקים זה על זה, הם צועקים על עצמם, הם צועקים על האויר.
הם כועסים. כועסים שהעולם שם עליהם פס.
כועסים שהם בלתי משמעותיים ליקום. לקיום הכללי.
העולם כל כך מלא ברוע, וכל הרוע הזה משקיע אותי. דוחף אותי למעמקים של הרגשות של כולם, במקום שהוא נא ורגיש, כמו עור טרי. גלום ורוטש, כך הוא עורי.
והזמן מנגן על העצבים החשופים.
הוא מרעיל אותי טוב טוב, חזק ועמוק.
ולאט. כל כך לאט.
תגובות (3)
כן, מה שמעצבן – הזמן עובר מהר כשנהנים, ולמשל בלימודים אתה מתפגר עד שהזמן נגמר.
את כותבת יפה.
שמחה לשמוע. גם את.
תודה!