על קשתות ושמלות נשף פרק אחד-עשר

וויליאם ישב אל מיטתו. ראשו נח בין ידיו. עובד עצות ומבולבל, באותו יום אָנַבֵל (כך הוא ביטא את שמה.) נראתה שונה. היא נהגה איתו בזהירות כאילו פחדה שיתפרץ, נמנעה מלדבר איתו במידת האפשר. נראה שמשהו קרה בשעות הספורות שבילתה בחדרה, משהו גרם לה להירתע מכל תנעה שלו, מישהו כנראה דיבר איתה. הוא הכיר רק אדם אחד שיכל לעשות דבר שכזה. "מה עוללת הפעם זקן פחדן שכמוך" הוא חשב, וקם לחפשו. זאק נמצא כמובן בחדרו, ולשם וויליאם הלך. הוא התפרץ לחדר כשד משחת ומצא את זאק ישוב אל מיטתו המפוארת וקורא ספר. "מה אתה רוצה ילד?" הוא שאל, "מה אמרת לה?!" וויליאם זעם, זאק נראה משועשע מכעסו. "למי? דבר בברור נערי" הוא אמר בהתגרות "אתה יודע טוב מאוד מי, עכשיו מה אמרת לה?" וויליאם צעק. "אזהרה הוגנת" זאק נראה שליו להפליא, מה שהרגיז את וויליאם אפילו יותר. זאק ידע זאת כמובן, זו הייתה המטרה. "וממה בדיוק הזהרת אותה?!" זאק משך בכתפיו,
"מהסכנות הטמונות בהתחברות אם פרחח שיכור שכמותך." וויליאם רעד מרוב זעם. צל של פחד התגנב ללבו. לא מזאק. הוא מזמן הפסיק לפחוד מאלימותו של זאק. כבר בתור ילד קטן הוא הוכה. עוד לפני שזאק מצא אותו, ההבדל הוא שמפני זאק הוא ידע להתגונן. הוא חשש שהקפטן פגע ביחסיו אם אנבל באופן בלתי הפיך. "מה עוללת שוטה זקן!" הוא צעק "אתה מוזמן לצעוק. אך בבקשה עשה זאת בחדרך. אני מנסה לקרוא" בניגוד לצפיותיו של זאק וויליאם קם ויצא מהחדר, הוא הבין מזמן שהקפטן שואב הנאה מלראות אותו מעבד את עשתונותיו, דבר שקרה לעיטים קרובות מדי. הפעם הוא לא התכוון להניח לזה לקרות.