הרפתקאות שלי וריקי – האלפקה.

ריקי ושלי היו בחדר האימונים הסודי שלהן.
ריקי הפכה כל כמה שניות לבנדיקוט, ואז לחתול, ואז שוב לבת אדם. שלי רכנה מול מפה שהייתה פרוסה על השולחן, וסימנה בה נקודות בארץ בטוש אדום בזמן שהיא מקללת לעצמה במלמולים כל מיני דברים על שועלים שנמחצים.
"ריקי?" שלי קראה לריקי, כשסיימה לסמן את כל המקומות במסע שלהן בטוש האדום שלה.
"סיימת?" שאלה ריקי בזמן שהתקרבה אליה. שלי הנהנה והניחה את הטוש ליד המפה.
"אז, אנחנו נצטרך לעבור כאן," אמרה ריקי והצביעה על המפה. "כאן," היא הפכה בטעות לבנדיקוט אבל עדיין דיברה עברית."כאן," ריקי הבנדיקוט אמרה והפכה לחתולה. "כאן, וכאן!" ריקי חזרה להיות בת אדם.
שלי חייכה."את מוכנה לזה?"
"לא, אני רוצה קודם לנשנש משהו במקדולנדס." אמרה ריקי וליקקה את שפתיה. בלי לשים לב היא הפכה שוב לחתול, ואז לבנדיקוט.
"בסדר, אני אקח את האוטו. רק.. כדאי שתתאמני.. את כל שנייה משנה את עצמך!" אמרה לה שלי, וכתבה את הקוד למעלית האווירית במספרים.
"בסדר בסדר…" מלמלה ריקי בכעס, ועצמה את עיניה."בקשר למקדולנדס.. אני רוצה לשתות ספרייט, ולאכול המבורגר ניו יורק או איך שלא קוראים לזה."
שלי הנהנה בחיוב, והמעלית האווירית נפתחה.
"תתאמני, טוב?" פקדה עליה בחיוך קטנטן. היא לא שמעה את תשובתה, כי דלת המעלית נסגרה והחלה להתעופף לעבר מכונית הספורט היוקרתית – פגאני הויארה האדומה שלהן.
"אוף נו…" מלמלה ריקי, שלא שמה לב ששלי כבר התעופפה, "אבל זה נורא קל!" היא הפכה לבנדיקוט. "בנדיקוט." היא מלמלה והפכה לחתולה. "חתולה…" ריקי מלמלה בשעמום והפכה לבת אדם. "נורמאלית. מרוצה?!" היא צעקה אל שלי, ואז שמה לב ששלי כבר לא שם.
"שלי! איפה את?!" ריקי צווחה, וקפצה אל המעלית האווירית. היא רצה אל המושב הקדמי של המכונית שרק עכשיו הגיעה אליה.
"הו. היי ריקי." שלי התניעה את המכונית, ורגלה מונחת על הגז.
"בחזור אני נוהגת!" צווחה ריקי.
שלי נאנחה,"טוב.. טוב.."
היא לחצה על הגז בכל הכוח, והן עפו קדימה עם המכונית בשיא המהירות. מעופפות לעננים הלבנים והצחיחים שנפרשו על השמיים התכולים.
"240.." שלי מלמלה את הק"מש, היא לחצה קצת יותר חזק.
"260.." המשיכה, וגופה של ריקי ושלה נצמד בכוח לכיסא.
"300!" צווחה בשמחה, ופתחה את הרדיו בידה הימנית, מחפשת אחר מוזיקה טובה.
ריקי צחקקה. היא הוציאה את ידה מהגג של המכונית ותפסה ענן. היא נגסה בו, ולאחר מכן היא צחקקה שוב.
"יש לזה טעם של צמר גפן מתוק!" היא צעקה כדי להתגבר על שאגת הרוח.
שלי גם הוציאה את ידה מהמכונית שגגה פתוח, בזמן שנהגה ביד אחת, ותפסה ענן לבן וצחיח. היא נגסה בו ברעבתנות ואכלה את כולו אחרי כמה שניות.
"נכון. יותר טוב מה'שערות סבתא' הללו." הסכימה שלי, בזמן שהתכוננו לנחיתה – מקדולנס כבר היה במרחק של חמישה קילומטרים.
ריקי קפצה מהמכונית. היא הפכה לבנדיקוט והתחילה לרוץ לעבר מקדונלדס.
"עוד לא נחתנו!" צעקה שלי
"אני יודעת!" צווחה ריקי וחיוך גדול מרוח לה על הפנים.
היא עשתה גלגלון באוויר, ורצה על האוויר המוצק של הצמר גפן.
שלי משכה את כתפיה והוציאה את המפתחות מהמכונית, נשמעו כמה גרגורי נמר מהמכונית, והיא נעצרה באוויר.
"קורו!" צעקה שלי ביפנית 'עורב'.
כנפיים גדולות נפרשו ממנה, נוצות כיסו את כל גופה בצבע שחור, מקור גדול נוצר במקום שפתיה. היא הפכה לעורב גדול, הרבה יותר מהרגילים.
היא תפסה את דלת המכונית בטפריה, נזהרת לא לעשות למכונית היפיפה שום נזק – וקפצה בעקבות ריקי הבנדיקוט, מטיחה את כנפיה הגדולות באוויר.
ריקי כבר כמעט נגעה באדמה, וגם שלי. הם שינו את עצמם חזרה לאנושיות כדי לא להפחיד את בני התמותה.
"מה את מזמינה?" שאלה ריקי כאשר התקרבו יחדיו לעבר דלת החנות. שלי הייתה עסוקה עם המפתחות של המכונית, וריקי ראתה ששלי לא משגיחה עליה.
ריקי הפכה לחצי בנדיקוט חצי בת אדם והתפרצה אל החנות בזעם.
"תני לי המבורגר ניו יורק, המבורגר טקסס, והמבורגר מק רויאל!ושיהיה מהיר!" ריקי פקדה בצווחה על המוכרת המבוהלת שרצה במהירות אל מאחורי החנות.
שלי הרימה את מבטה כאשר עברה ליד ריקי,"חשבתי שרצית ספרייט וניו יורק." מלמלה באדישות, והמשיכה ללכת לעבר המוכר המובהל השני.
"אממ.. תן לי צ'יקן סטייק, צ'יפס, ומילקשייק וניל." היא אמרה לו בזמן שהביטה בתפריט בשעמום. "בעצם.." התחרטה שלי,"תן לי גלידת סנדיי, גלידת וניל, מילקשייק, תותים, עוגות וכאלה."
ריקי צווחה בכעס."מה?! יש סטייקים פה?! תביאי לי בנוסף לכל גם אחד כזה!" היא צווחה על המוכרת.
המוכר של שלי התעלם מהמוכרת המבוהלת שעמדה ליד ריקי,
"אין לנו תותים ועוגות, ילדה." ענה לשלי.
עיניה של שלי החלו לזעום,"אין.. עוגות ותותים?!" צרחה עליו,"אני תובעת אותכם! לכו תחנקו ותשרפו בטרטרוס! הלוואי והאדס לא יחוס עליכם לעולם! אם אין עוגות ותותים, מה L יאכל פה?!" שלי כבר הייתה מוכנה לקפוץ ולהחטיף לו מכות רצח, אך ריקי נגעה בכתפה ביד פרוותית ונעימה.
"תסלח לחברה שלי," אמרה ריקי שהפכה לחתולה והתיישבה על הדלפק ליד המוכר. "כשהיא כועסת היא משתגעת."
"בעיקר, כשזה קשור לL." הוסיפה שלי בעצבנות.
"אבל אל תקרא לה או לי ילדה! זה העלבון ה-כ-י ג-ד-ו-ל ש-י-ש!!!" המשיכה ריקי וצווחה על המוכר בקול חתולי. ריקי הפכה בחזרה לבת אדם והלכה על הדלפק בזמן שדיברה.
המוכר נראה מבועת לגמרי, והמוכרת שלידו התעלפה ונפלה בקול חבטה על הרצפה המלוכלכת.
"נו?! אני לא אוהבת לחכות." אמרה ריקי בקול תוקפני מעט, אך היא נראתה רגועה לגמרי.
שלי גלגלה את עיניה וקפצה על הדלפק, שבזמן הקפיצה הפכה לשועל במלואו. פרוותה הכתומה בהקה באור מוזר.
מסביב לריקי זהרה אותה ההילה.
"נו באמת!" צעקה שלי השועל בזעם,"דווקא עכשיו?! אפילו לא נותנים לנו לאכול!"
"תזכירי לי מה קורה עכשיו? אה כן! האלפקה!" נזכרה ריקי והחלה להפוך לבנדיקוט\בןאדם\חתולה.
שלי החלה לעמוד על שתי רגליים, אך גופה עדיין היה שועל. כנפיי עורב שחורות נפרשו והוצמדו לפרוותה הכתומה, וטפרים חדים גדלו בכפות ידיה האנושיות אך מכוסות פרוות השועל. זנב השועל שלה זז מצד לצד בתנועות אטיות – מוכן לצאת לדרך.
גופה של ריקי היה גוף אדם, אך מכוסה פרווה כתומה. אפה היה דמוי נקודה שחרחרה וזנבה היה זנב חתול. שערה האדום התקצר, והגיע עד אמצע הגב (בדרך כלל הגיע עד המותניים) היא נופפה בראשה בזמן שצמחו ממנו זוג אוזני חתול לבנות. עיניה הפכו ירוקות. היא זינקה על רגליה, צחקה ברוע, ופתחה את הדלתות בבעיטה. היא רצתה להלחם כמה שיותר מהר. לשלי היה אותם רגשות, היא קפצה על שולחן סועדים ותפסה שני המבורגרי ניו יורק, שני מילקשייקים, ויצאה בעקבות ריקי.
"קחי!" צעקה שלי בזמן שרצה לצד ריקי, ודחפה לידה המבורגר ומילקשייק,"בסוף לא נתנו לנו!"
ריקי חייכה בהוקרת תודה בזמן שדחסה את ההמבורגר לפיה.
ריקי לקחה את החץ והקשת שלה וזינקה לשמיים. היא ירתה בענן, שמיד נפל ואכלה אותו. מובן שהיא השאירה גם לשלי חלק ממנו.
שלי שתתה את המילקשייק שלה וזרקה אותו לפח, בזמן שעברו על פני אנשים מבוהלים וצווחים באימה למראה האלפקה הירוקה-כחולה שעופפה באוויר.
"מה זה?" שאלה שלי והצביעה בסקרנות על האלפקה מטילת האימה.
"את יודעת מה זה! זו האלפקה הרדיואקטיבית!" נזפה בה ריקי, "את לא רצינית מספיק."
"הו' נכון!" נזכרה שלי בחיוך,"ואני רצינית.."
ריקי גלגלה עיניים. שלי הוציאה בעזרת טפריה את החרמש הארוך שנצמד לגופה. הוא נצץ באור השמש, והטיל אור מאיים על פניה השועליות. היא עמדה בעמידה דרוכה, מוכנה לטוס לעבר האלפקה ולרצוח אותה עם ה – RPG שהוצמד לגבה. אך החליטה שבשביל לראות הרבה דם, צריך חרמש!
היא צחקקה צחוק משוגע, והחלה לרוץ לעבר האלפקה בשיא המהירות.
ריקי בינתיים עמדה ליד הדלפק במקדונלדס. היא רצתה לקבל את הארוחה שלה ושל שלי.
"ריקי!" צרחה שלי,"אנחנו לא ביפן?!"
שלי הביטה על השלטים היפנים, והתלהבות החלה להיווצר בתוכה.
יפן – ארץ האנימה.
היא צווחה משמחה, בזמן ששיספה את רגלה של האלפקה. החרמש החל להתמלא בדם, וחיוכה של שלי רק גדל, היא כל הזמן חשבה רק על האנימה והמנגה שימצאו פה.
האלפקה צרחה בכעס וניסתה לירות עליה קרני לייזר אדומות מהעיניים שלה, אך שלי התחמקה בקלילות, ונעצה את החרב ברגלה האחורית.
האלפקה צעקה מכאב ומכעס, והעין השלישית הרדיואקטיבית הירוקה שלה נצנצה באדום.
ריקי יצאה עם הארוחות שלה ושל שלי. היא השאירה את הארוחות על שולחן בחוץ, קפצה על האלפקה, וכרתה את צווארה.
"ריקי!" התעצבנה שלי שחרמשה היה נעוץ בליבה של האלפקה,"אני רציתי לענות אותה! ואת באה, ובום טראח הורגת!"
"טוב סליחה!" התגוננה ריקי.
שלי נאנחה,"אז מה הזמנת לי?""
"או! בואי תראי! הזמנתי לך את הדברים הכי טובים שיש!" חייכה אליה ריקי.
שלי פסעה במהירות לעבר השולחן וכאשר ראתה את הזמנתה, פיה נמלא ריר.
אלו היו עוגות גבינה, עם תות מלמעלה, עשרות עוגות. היא ראתה גם ערימות של תותים מצופים בסוכר ובשוקולד, כך שזה היה נראה כמו טבלאות שוקולד.
היא מלמלה כמה מילים בשמחה, וקפצה על השולחן – טורפת כל עוגה.
ריקי בינתיים טחנה בשר.
היא אכלה כל חתיכת בשר שהייתה ביפן, וככה הן היו חמישה ימים.

כעבור חודשיים, לא נשארה אף חתיכת בשר או מאפה ביפן, וריקי ושלי חזרו לבסיס הסודי שנמצא בישראל.

"שיט! אמרתי איפה הבסיס הסודי!" אמרה לעצמה ריקי.
"למי?" שאלה בתמיהה שלי.
"לקוראים של הסיפור!" אמרה ריקי."אממ, סליחה, גברת סופרת, אכפת לך למחוק את זה?"