טעויות, פרק ראשון.

"הכל בסדר? את חיוורת," שואל אחי הגדול, אדם, ומתיישב לידי, לוגם מן השוקו, ונרתע בשל הטעם המגעיל.
"הכל בסדר!" אני ממהרת לענות ומדגישה את דבריי, כמובן ששיקרתי, רק עטיתי על עצמי כיסוי שמסתיר את הכאב שאני מרגישה בזמן האחרון.
"רק שאלתי…" הוא ממלמל לעצמו ונועץ בי מבט מבולבל, לא בגלל שלא הבין אותי, אלא בגלל שהוא לא מכיר את ההתנהגות הזאת שלי, את התוקפנות הזאת.
"אז אל תשאל שוב!" אני משליחה בזעם את כוס הזכוכית, ממנה שתיתי את השוקו, אל עבר הרצפה הקרה, היא מתנפצת לאלפי רסיסים.
"את משוגעת או מה?!" הוא קורא ומתחיל לאסוף את שברי הזכוכית מהרצפה.
אני מתחמקת מלענות לו, עונדת על גבי את תיק בית הספר הארור, יוצאת מהבית וטורקת את הדלת אחריי, משאירה אותו שם, המום.

"איימי, חכי לי!" נשמע קולה של אמילי מאחוריי, אני ממהרת להסתובב ומנופפת לה לשלום.
"הו, היי," אני עונה בקרירות, לא מפני שאני לא שמחה לראות אותה, אלא מפני שהיא הסיבה לרוב הבעיות שלי.
"הכל בסדר?" היא שואלת ומסיטה את אחת מקצוות השיער שנפלו על פניה. אני מביטה בה בקנאה. אמילי היא מושלמת. היא יפהפיה, היא מקובלת, והיא תמיד משיגה את מה שהיא רוצה, יש לה הכל.
ואני? אני זאת שעומדת לידה כל הזמן, ושותקת.
"כן…." אני ממלמלת ומתקדמת אל עבר התא שלי.
"היי!" היא קוראת ותופסת בידי, אני מסתובבת לעברה, "אני יודעת מתי חברה שלי עצובה, בואי עכשיו לחדר השרת," היא גוררת אותי אל עבר חדר השרת הנטוש.
"זה שוב הוא?" היא שואלת בדאגה.
"כן…" אני ממלמלת בעצב ומביטה ברצפה.
"את צריכה להבין, הוא חבר שלי. הוא אוהב אותי," היא אומרת, אני ממשיכה להביט ברצפה, היא צודקת. "יודעת מה? בואי נטיל מטבע, ניתן לגורל להחליט." היא אומרת ושולפת מכיס המכנס שלה מטבע ישן, של 10 שקלים.
אני מהנהנת, אולי זה יעזור לי.
"עץ, את פלי" היא קובעת ומטילה את המטבע. הוא מסתובב ומסתובב, וכמו שחשבתי, עץ.
"רואה?" היא אומרת ויוצאת מחדר השרת, היא אולי חשבה שלא ראיתי, אבל ראיתי איך היא מורידה את החיוך הצבוע שלה, היא כל כך שונאת אותי.
יצאתי מחדר השרת, ובזמן שנעלתי את הדלת עם המפתח החלוד, נשמע קול מאחוריי.
"עושה משהו פלילי, אה?" הוא אומר, אלכס. זה מה שחסר לי עכשיו. "ראית את אמילי?" הוא שואל, שובר את ליבי בפעם המאה.
"כן… היא בכיתה," אני אומרת, הוא מתרחק ממני. מה חשבתי לעצמי? הוא בחיים לא יתקרב אליי, אלא אם הוא צריך ממני משהו.

יצאתי משער בית הספר, היום עבר מהר יחסית.
"את צריכה טרמפ?" מגיח לפתע אלכס, עם המכונית השחורה שלו.
אני מהנהנת קלות ופותחת את הדלת הכסופה, אני מתיישבת לידו וטורקת את הדלת. ריח אורנים נעים חודר לאפי, כמובן שזו מכונית חדשה.
"הנה, כאן," הוא אומר ומחנה את האוטו על יד הבית שלי.
"תודה," אני משיבה ומרגישה איך סומק עז מטפס ללחיי.
אני יוצאת מהאוטו ונכנסת לביתי הקט.
הפלאפון בכיסי רוטט, אני שולפת אותו מהכיס ומסתכלת על הצג, אמילי.
"כן?" אני שואלת אותה ומעבירה את השיחה למצב של רמקול. צעדים נשמעים מחוץ לביתי, אני מניחה להם.
"את באה למסיבת הפיג'מות של אוליביה היום, נכון?" היא שואלת.
"כמובן," אני משיבה לה, הצעדים הולכים ומתחזקים.
"אני לא אבוא, יש לי דייט עם אלכס," היא אומרת, אני נאנחת. "חשבתי על מה שדיברנו עליו היום, את באמת אוהבת אותו?" היא מוסיפה.
"אמילי, אני ממש ממש אוהבת את אלכס, ואת יודעת את זה," אני אומרת לה ונאנחת.
הדלת נפתחת, אלכס עומד שם ובידו מחברת, אני ממהרת לנתק את השיחה.
"באתי להחזיר לך את המחברת…" הוא ממלמל.
אני לא מאמינה… הוא שמע את זה!