בת לוויה-8

אני מרגישה הרבה פחות בטוחה שאני הולכת מאחוריו. זה טיפשי. קרו יגן אלי עם משהו יקרה, אני לא מפקפקת בזה לרגע. אבל האם אני רוצה שהוא יגן אלי? "תרגעי" אני חושבת לעצמי "לכל אחד יש צד אפל, זה לא אומר שהוא מרושע." אני לא באמת מאמינה בדברי. קרו נעצר ואני כמעט מתנגשת בו. הוא בוחן את המפה שלא ראיתי שיש לו ומהנהן. ואז אני רואה את קו העצים. כבר עזבנו את לונדון. אין לי שמץ איפה אנחנו עכשיו, מן עיירה קטנה ונידחת. קרו מתחיל ללכת יותר ויותר מהר לעבר העצים. אני רצה אחריו .
שאנחנו בתוך העצים הוא מאט. "תחזיקי בי חזק" הוא אומר, לא מתנשף כלל. אני עושה כדבריו, "קרו אם אתה מתכוון לעוף אז-" דברי נקטעים שהוא מתחיל לרוץ במהירות של מכונית, מתמרן בקלות בין העצים הצפופים. למדתי שיש לו דרכי תנועה לא קונבנציונליות אבל זה ממש מוגזם, "קרו תאט!" אני צועקת ומנסה לגבור על צליל הרוח. אם הוא שומע אותי אז הוא מתעלם. צחוקו הפרוע מהדהד בין העצים, במהרה גם שלי מצטרף אליו, אחרי רבע שעה אני רואה את קצה חופת העצים, ואני חושבת שקרו הולך לפנות אך הוא ממשיך באותה מהירות, ואף מגביר אותה. "קרו! אני חושבת שיש שם צו-" אני צורחת שאנחנו נופלים מאה מטרים לקרקע. רגע לפני שאנחנו מתנגשים בצמרות העצים, קרו פורש את כנפיו וממריע. תוך כדי צרחות הנאה עזות. הוא ממשיך במעוף איטי ושליו. ואני מאיזה בפעם הראשונה להביט מסביב, הנוף עוצר נשימה, יש רק יער מכל כיוון. מאחורינו צוק האבן מבריק. והאור מוחזר מהמפל. "נחמד כאן נכון?" קרו אומר בחיוך.
ואני מתעוררת מהחלום שלי. "קרו! תזהיר אותי לפני שאתה עושה דברים כאלה!" נראה שהכעס שלי מצחיק אותו, "אבל אם היית יודעת מה הולך לקרות זה לא היה כל כך כיף" הוא אומר בנימה עניינית לחלוטין, כאילו הוא אכן מסכים איתי שהמניות של החברה צנחו באופן משמעותי. אני מגלגלת עניים, אבל צוחקת בחאשי.
אני ויתרתי אל כל ניסיון לדבר בהיגיון איתו "לאן אנחנו הולכים עכשיו?" קרו לא נראה מרוצה, "מתחילים במשימה"