דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 6

-נקודת מבט עידו אזולאי-

אני אובד במסדרונות הרבים במקום הדפוק הזה, מסדרונות יותר מסובכים ממבוך מזויין ללא יציאה.
אין לי מושג לאן לפנות, לאן לחזור, אבוד בין הקומות והמסדרונות הארוכים.
קר לי כול כך, לא בגלל האוויר מהמזגן, קור פנימי כמו גוש קרח ששמו במרכז גופי.
הקור מקפיא את כול כולי מבפנים, עד כמה שזה קר זה חם באותה המידה.
זה משגע לי את השכל, אני מנסה להתעלם מהמחשבות שרצות במוחי, אני יודע שזה לא חוקי, לא מוסרי, לא טוב.
אבל עדיין הרצון הזה שממלא את כול כולי מבפנים מחרפן אותי עד לטיפה האחרונה של ההגיון שעוד נשאר בי.
אני נואש למעט קוקאין, למעט האבקה הלבנה שהייתי מסניף אל האף, טועם בפה, כדי לשכוח מעט מהצרות המזוינות שבחברה, לברוח לזמן קצר מהעולם הדפוק בו אנחנו חיים ולשכוח מהכול.
איך הייתי קרוב כול כך אל המוות, אבל הרגשתי כול כך חי שהסמים שלטו עלי.
נשמע כמו זיון שכל, אבל הסמים הם התענוג הכי גדול לאדם, ובאותה מידה הטעות הכי גדולה.
לעזאזל עם העולם המוסרי והכול כך טוב הזה!
אני מגיע לקצה מסדרון ארוך ולבן, הקירות לבנים וארוכים נמשכים בעייני כמו נצח, תקרה לבנה ואריחים לבנים חלקים, מנורת פלורסנט המפיצה אור לבן ורך, בהיר כול כך, טהור כול כך.
אבל באיזה שהיא מידה פסיכוטית עדיין הכול מרגיש לי שחור, אפל.
אני מתחיל להרגיש את סימני הגמילה, כבר ימים עברו מאז שלקחתי את המנה האחרונה, כמה ימים עברו מאז שהצילו אותי בדקה התישעים ממוות ממנת יתר.
לעזאזל חבל שלא מתי, גומר את הסבל המזוין שבחיים הדפוקים האלה.
הרגשתי חבטה בגופי, לא משהו חזק, לא דיגדג אותי אפילו אבל הגוף בו התנגשתי נפל על הרצפה.
״לעזאזל חתיכת מטומטם תסתכל לאן אתה הולך!״ קולה צועק בקול, קול נשי ועדין היא נפלה על הרצפה על התחת, משפשפת את ראשה שכנראה קיבל מכה.
״לאן אני הולך? מותק תבדקי את הראיה״ אני מסנן בקול שקט ואטום, חולף על פנייה אפילו לא עוזר לה לקום.
אף אחד לא עזר לי לקום כשנפלתי אז למה שאני יעזור?
אני ממשיך בדרכי, טועה במסדרונות הגדולים הארוכים והלבנים שבמוסד גמילה הטיפשי והמיותר הזה, טועה ללא כיוון.
ונותן לרצון הפועם כול כך חזק בתוכי לגבור עלי ושלוט על ראשי.
אני מגיע למסדרון עם חדריי המגורים, מרים את מבטי לאט אל המספרים שעל הדלתות ומנסה למצוא את חדרי.
כאב ראש נוראי פועם ברקותיי לאט ובחוזקה, כול פעימה מזעזת את המוח שלי ההולם בעוצמתיות.
כמו הנגאובר נוראי שאף פעם לא עובר, הנגאובר הפועם בראש שלי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
ואצלי בראש שנייה מרגישה כמו נצח.
אני נתלה על ידית דלת חדרי, בקושי מצליח לפתוח את הדלת הארורה, כושל פנימה על המרצפות הקרות ישר על ברכיי, אני לא מוצא כוחות מספיק חזקים בגופי העייף כדי לקום, כול המרץ יצא ממני, כול טיפת החיים התנדפה ממני.
והגוש הקפוא שבמרכז גופי רק מטמטם אותי מכול רגע ורגע שעובר לאיטו.
אני מנסה לקום, למשוך את עצמי לעמידה, לקום על רגליי ולעמוד אבל הדבר היחידי שאני יכול לעשות בשארית כוחותיי שנשארו זה לשכב על הרצפה כחסר אוניים לתסמיני הגמילה המזוינים.