היער שלי חלק ד'

אני בוהה בדף, אך המילים והמספרים נראים חסרי משמעות, אני מאמץ את עניי בתסכול, אך שום דבר לא משתנה, הבטחתי לבוב שאני אשתדל בלימודים, וההבטחות שלי חשובות לי. כל התלמידים האחרים כותבים במרץ, ורק אני לא מבין מילה, פספסתי הרבה לימודים בחיי. אבל אני די בטוח שילד בכיתה י' אמור לדעת לקרוא שלושה עמודים. עוד פרט לרשימה הארוכה של הדברים שדפוקים בי, אני לא יכול להיכשל עוד פעם. בוב סומך אלי, אני לא יכול לאכזב את כולם עוד פעם, אני לא מוכן… טוב אני מניח שאני פשוט אעתיק ממישהו עוד פעם, אני לא טיפוס רמאי, למעשה אני שונא את זה. אבל אם יזרקו אותי מעוד בית ספר…
יש לי מספיק "בעיות משמעת" גם בלי שיתפשו אותי מרמה. למזלי אני כבר מומחה, במהרה יש לי דף מוכן כמובן שאני משנה כמה תשובות, אסור לי לקבל יותר משישים, אחרת כולם ידעו שמשהו לא בסדר, ואז אני אהיה עמוק בבוץ. המורה שולח לי מבט זועם, הוא שונא אותי כמובן, כמו כל המורים, והתלמידים. ורוב האנשים שהם לא בוב מונה או לילי. השעון מצלצל והמורה אוסף את המבחנים, הוא יודע שאני מרמה, אף אחד לא חושב שאני יכול לענות אל שאלה אחת בעצמי, אבל הוא לא יכול להוכיח כלום ככה שאני מוגן.
בהפסקה אני פשוט מתרחק כמה שאפשר מכולם, לא משימה קשה במיוחד, כולם שונאים אותי או מפחדים ממני או שניהם. איך אפשר להאשים אותם, ביום הראשון ללימודים בתיכון הזה אני די הרבצתי מכות רצח לילד שהציק לי. אני מתכוון למצוא את הפינה הרגילה והמרוחקת שלי, ואז קולה של לילי מהדהד בראשי "בוייד אתה לא יכול להתבודד ככה, אני קיבלתי טלפון בשבוע שעבר, מסתבר שאתה מוגדר כמאותגר חברתית. אני לא אמורה להגיד לך את זה אבל אני יודעת שאתה בחור טוב! יש אנשים נחמדים, תחפש אותם." לילי מספרת לי הכול, בעיקר מה שאני לא אמור לדעת. אבל אם לא ידעתי שאיום הסילוק תלוי מעלי לעולם לא הייתי משתנה אפילו קצת, אולי באמת כדי לנסות, סבלתי דחיות בחיי, ולפחות אני אוכל להגיד שניסיתי. אני מתיישב ליד ילד גותי שנראה סביר, "מה אתה רוצה?" הוא שואל בתוקפנות, "חשבתי שאני אבוא לדבר אתך אתה נראה לי מעניין" אלוהים כמה שאני נשמע מאולץ. שחקן אני כבר לא אהיה.
"ומי הכריח אותך לעשות את זה?" הוא שואל בטון מזלזל. טוב אני ויתרתי אל כל תקווה לרושם ראשוני טוב. "תראה שנינו יודעים שבחיים לא היינו מתקרבים אחד לשני במציאות, אבל אני צריך לעשות רושם שפויי אל המורים, ואני מניח שגם אתה, אז אני אשב כאן קצת ונעמיד פנים שאנחנו מתחברים. דיל?" יכול להיות שזה לא מה שלילי התכוונה בלהתחבר אם אנשים טובים, אבל זה הכי טוב שאני יכול להגיע אם האופי שלי. "אני לא צריך לעשות שום רושם, פריק. תעזוב אותי בשקט." הוא אומר ולוקח את המגש שלו לשולחן אחר
גותי כרגע קרא לי פריק, אווץ'. זה בטח שפל המדרגה. אני נאנח וחוזר לפינה הקבועה שלי, מתי כולם יבינו שאני דפוק מדי בשביל זה? אין לי חברים. ולא יהיו לי, אפילו הבחור הגותי אמר את זה, אני סתם פריק. "בוייד?" קול חלוש נשמע מאחורי "אמרו לי שככה קוראים לך?" מקור הקול הוא ילדה בגילי, בעלת שיער שחור ועניים ירוקות כהות, "כן זה השם שלי, למה את רוצה לדעת?" היא נראית חסרת ביטחון, כמובן אני כנראה אחד האנשים הכי מפחידים שהיא פגשה בחייה
"חשבתי לבוא לדבר אתך"