קצת מהכל- פרק 16

מנק' המבט של ליה:
'היא ידועה בתור אחת שמדגמנת להנאתה, הבגדים והמותגים לא משחקים אצלה תפקיד, ואם תכירו אותה לעומק תדעו שהיא הרבה מעבר לשמיניסטית רגילה. השבוע, ונקווה שגם עוד פעם היא תתראיין פה, ראיינתי את ליה אמסלם, תלמידת י"ב.'
הכתבה נפתחה ככה, רק המילים הראשונות שקראתי בשעה אחד עשרה וחצי בלילה גרמו לי להתרגש. המשך הכתבה הייתה שיחה מלאה בינינו, השיחה במלואה כולל מילים יותר יפות ובלי הגימגום. בכתב לא רואים את הגימגום. הוא עבר מנושא לנושא, ערך את זה בצורה מעניינת. כן הייתה חסרה לי התייחסות קטנה לבגדים, לשיער, לאיפור. אני דוגמנית מתחילה, לשאול אם הציעו לי לשחק בסרט כזה או אחר או תפקיד פה או תפקיד שם זה לא רלוונטי. הראיון שלו הוא לא כמו ראיון של הכוכבים הגדולים שמסתובבים בארץ. היה חסר לי עומק קטן ומסוים בו. אבל מנגד לזה הכתבה זרמה, היא הייתה יפה, הרגשתי כל כך מיוחדת שזכיתי, ולא ידעתי באמת למה. מה שהכי ריגש אותי היה סיום הכתבה.
' אז ליה, מה את חושבת שיקרה איתך אחרי י"ב? '
' האמת, אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אדגמן, במה אעסוק או מה אעשה, אני לא יודעת אם השלישיה שלי תמשיך להתקיים. אני רק יודעת שאני רוצה להמשיך לשאוף גבוה ולחלום הכי רחוק שרק אפשר. אני רוצה למלא את חובתי כחיילת, למלא אחר כך את חובתי כלפי עצמי ולעשות תואר ראשון, ואם הדוגמנות תהיה הכנסה מהצד זה לא באמת משנה. אני רוצה לעשות מה שיעשה לי טוב, מה שיגרום לי להישאר מאושרת '. לא סתם הוא בחר לכתוב בראש הכתבה "דוגמנית מאושרת".
כשהתעוררתי בבוקר אחרי חלום מתוק הגעתי לבית הספר כאילו לא קרה כלום. ישבתי בספסלים, דיברתי עם נועה ומעיין, ראיתי את עמרי שהפעם בא אלי ונתן לי נשיקה בלחי, טוב מה נסגר איתך בנאדם?! רוב היום הסתובבתי עם היקרים לי.
באחת ההפסקות ראיתי את רוי יושב עם עצמו ומתעסק בטלפון. התקרבתי אליו כדי לדבר איתו. שאלתי אותו אם אני מפריעה והוא אמר שממש לא, שהוא ישמח לדבר.
" כמה ימים לא ראיתי אותך פה ".
" הייתי חולה " הוא אמר לי, " עכשיו אני כבר בסדר. מה שלומך? איך את? ".
" מסתדרת.. " אמרתי בחיוך, " קרה משהו? ".
" סתם זה לא משהו שבא לי לדבר עליו ".
" בטוח? ".
" כן, תודה על הדאגה ".
" אין בעיה, תמיד פה ".
" זה אני או שמסתכלים משם בעין מוזרה? " הוא שאל והפנה את מבטו אל הספסלים שלנו. ראיתי את מעיין ונועה מדברות ומסתכלות עלינו. הן קצת רכלניות, רק קצת.
" זה נועה ומעיין, החברות הכי טובות שלי. הן בטח לא מבינות לאן אני הולכת כל הזמן ".
" למה? הן לא היו רגילות לזה? ".
" כל הזמן ותמיד היינו ביחד, הן כנראה לא רגילות שאני מדברת עם עוד אנשים ".
" זה טוב קצת להתנתק מהחבורה הרגילה שלך.. " הוא נאנח.
" כן.. " אמרתי. זה באמת די נכון, בשבועות האחרונים כשקצת התנתקתי מהחבורה הרגילה שלנו נהיה לי טוב יותר, פחות לחץ, פחות שיחות חופרות על בגדים.. למה זה לא קרה כבר שנה לפני? באמת נזכרתי עכשיו ליצור קשר עם אנשים שאני אפרד מהם בעוד כמה חודשים. אוח אני שונאת מחשבות על י"ב.
הטלפון שלי צלצל כשעוד דיברתי עם רוי על דברים שקשורים למשפחה וכאלה. זו הייתה אמא, כנראה שמשהו דחוף אם היא מתקשרת אליי עכשיו.
" סליחה שנייה, אמא מתקשרת אליי " אמרתי לרוי.
" זה בסדר, הפסקה הבאה נדבר? ".
" סבבה " אמרתי, נתתי לו נשיקה בלחי והלכתי הצידה כדי לדבר עם אמא.
" הכל בסדר? " שאלתי אותה.
" מותק אני אוספת אותך עוד בין חמש לעשר דקות מבית הספר, תצאי מהשער בסדר? ".
" אמא מה קרה? " שאלתי לחוצה.
" ליה רק בואי.. בבקשה " היא אמרה לי בקול קר, קול מפוחד, צרוד קצת, חנוק. התחלתי לפחד. סיימתי את השיחה ורצתי כדי לקחת את התיק שלי. יצאתי בלי שאף אחד מהחברים רואה או מסתכל, אני מתחילה להילחץ.

מנק' המבט של עידו:
היא הייתה פה לפני רגע, היא נעלמה. אולי הם יודעים איפה היא? טוב עידו, אל תיכנס לפאניקה, זה לא שווה את זה. אבל רגע, איפה היא?!
נכנסתי לשיעור וניסיתי להעסיק לעצמי את המוח במחשבות אחרות, לא שווה לי לחשוב על ליה כל הזמן. אבל אוף, אני מרגיש שהיא לא פה. אני יודע שמשהו קרה, אני מרגיש את זה.
" תגיד, ליה עברה כאן? " שאלתי את אחד החברים שישב במגרש.
" לא למה? מתגעגע לחברה הקטנה שלך? ".
" שתוק, אני פשוט לא יודע לאן היא נעלמה ".
" אתה חושב שקרה משהו? " הוא שאל, או תודה רבה שהוא מודאג.
" אני לא יודע, אתה חושב שהחברות שלה יודעות? ".
" אני לא יודע.. לך תברר ".
" השתגעת? " שאלתי אותו. אין לי אומץ לדברים האלה בשיט.
" עידו לך, ליה מספיק חשובה לך בשביל זה.. ". הבנתי את הרמז שלו, וזה באמת נכון. אני אמנם אדם שנתקף הרבה פעמים בפחדים, אבל בשביל ליה אני חייב לברר אם הן יודעות משהו. אני מרגיש שמשהו קרה, והאינטואיציות שלי לא טועות.
" נועה? " אמרתי כשהתקרבתי מאוד לספסלים שלהם. אוי הם נראים מפחידים.
" הפ הפ צור, לאן אתה חושב שאתה הולך? " שאל אותי איזה אחד.
" אני צריך רגע את נועה ".
" הופה, מישהו פה צריך בחורה.. " אמר לי עמרי, אני שונא את הילד הזה.
" אני באמת לא מחפש לריב, אני צריך לברר משהו. נועה " אמרתי שוב לקראתה. היא הסתכלה עליי במבט מתנשא מעט.
" היי, זה לא הילד שנתקע בך? " היא שאלה צוחקת אל מעיין. " כן זה הוא " היא הגיבה. איך ליה יכולה להיות חברה שלהן?
" אתן יודעות מה, עזבו. רק רציתי לדעת מה קרה לליה, אבל אם לא באמת אכפת לכן אז אני אלך " אמרתי, לקחתי את הרגליים שלי וטסתי משם. הם פשוט חבורה של טינופות, אני לא מבין איך הילדה הטובה הזאת יכולה להיות איתם ביחד, לסמוך על האנשים האלה. הם מתנהגים בצורה גועלית לכל אחד שלא קשור אליהם. אני באמת רק רציתי לבדוק אם היא בסדר, אפילו זה עם המעמדות החברתיים האלה לא מתאפשר לי? הרגשתי מיואש כמו שבחיים לא הייתי. אני אלך אליה כנראה היום בערב, היא מספיק חשובה לי, וללכת לבד אני אלך, לא צריך עוד אנשים.