שותקת – סיפור תסריט

קריין: "זאת מור. מה אני יודע על מור? היא חכמה, מצחיקה ו… שותקת"
-צלצול-
מור קמה, ואליה נגשה חבורת בנות. "התשובות" אמרה ראש החבורה, לי. מור הגישה להן ערמת דפים שעל כל אחד מהם התנוססה כותרת שם של מרצוע, "חשבון", "ספרות", "היסטוריה", "תנך" וכדומה.
"בואי לי, אנחנו מבזבזות זמן בלבהות בלא כלום" אמרה שני, אחת מהחבורה, שהייתה מין סגנית של לי. כל החבורה צחקה, גם לי. "אזלמה אנחנו מחכות?" שאלה לי, מדרבנת את הבנות ללכת משם. אחרי שנעלמו וצחקוקיהם המלגלגים נשמעו רחוקים, מור ברחה מהכיתה לכיון השירותים. עיניה היו מטושטשות מדמעות, והיא נתקלה בילד מהשכבה ששמו דן. משקפייה עפו, ודן החזיר לה אותן. "תסתכלי לאן את הולכת!" אמר בטיפה כעס. מור הרכיבה את משקפייה, ממלמת "כן.. ותודה" היא המשיכה לברוח. היא נכנסה לאחד התאים, והדמעות פרצו מעיניה הירוקות של מור.

"אוף! החבורה של לי כל כך מגעילה כלפיי מור!" אמרה דנה, מלאת כעס.
"נכון. זה חייב להפסק!" קבעה אחותה התאומה של דנה, אנה. "אבל אני לא מבינה, למה היא מקשיבה להן?"
"אולי הן מאיימות עליה" הציעה דנה.
"אול-" פתחה אנה, אבל קולה נקטע למשמע היבבה החלושה מכיוון התא הימני ביותר.
"מור?" שאלה דנה, פותחת אט-אט את הדלת.
היא הביטה במור, שישבה על האסלה, בוכה, הדמעות שוטפות את פניה.
"היי מור. מה קרה?" שאלה אנה בקול עדין, משתדלת לא להבהיל את מור.
"מה אתן רוצות?" שאלה מור את התאומות. כולם היו לצד לי, ולמור לא היה כח להצקות.
"זה בסדר" אמרה דנה, כאילו קוראת את מחשבותיה של מור, "אנחנו רוצות בטובתך".
"זה שוב לי והחבורה שלה?" הוסיפה דנה בדאגה, מביטה בפניה הרטובות של מור.
"למה את נותנת להן תשובות לשיעורי בית, סיכוים למבחנים, את הארוחת 10 שלך…?" מתפרצת אנה בשאלה שעניינה אותה זמן רב.
"אנה!" מטיחה בה דנה. "תרגעי קצת!"
"זה בסדר" מלמלה מור. "אני אספר"
דנה ואנה התיישבו מולה, על רצפת השירותים.
"אז ככה. לי היא בת דודה של-" פתחה מור, ודנה ואנה התפרצו לדבריה בקולות פליאה ו"מסכנה!".
היא חיכתה שירגעו.