"בואי ילדה קטנה…" – פרק 25

אליעז נתן לי נשיקה חטופה על השפתיים, קם מן המיטה, פתח את הדלת, יצא וסגר אחריו את הדלת.
פרק 25:
-נקודת מבט של אליעז-
יצאתי מהחדר של שנאל וראיתי את ירון סבג בקצין מבחן שלי דופק בחוזקה על דלת חדרי, באתי מאחוריו בשקט ואמרתי לו "חאלס עוד שנייה אתה שובר לי ת'דלת"
ישר הוא התחיל עם התחקורים שלו, כוסאמא שלו גם כאן זה,הוא שאל אותי "איפה הייתה? למה אתה לא בחדר שלך?"
אמרתי לו בציניות "בוקר טוב גם לך"
ירון אמר לי בחיוך "טוב עזוב את זה עכשיו, נדבר איתך בדוגרי אני באתי לכאן כדי להודיע לך שיש לך פה עוד שישה ימים ואתה חוזר הביתה, לחיים שלך, מזל טוב גבר ידעתי שאתה תהיה מסוגל לזה" ונתן לי צ'פחה עם הכתף
וואלה?! הוא רציני?! אני הצלחתי?! אני פאקינג הצלחתי! שהזדיין העולם, אני יוצא מפה! שאלתי את ירון כשאני כולי מאושר מהחיים "ירון יא אח כמה, כמה קיבלתי?"
ירון אמר בחיוך "87 מזל טוב"
ואי ואי בחיים לא חשבתי שאני אקבל כזה ציון גבוה, הכל בזכות שנאל הגאון הזאת, הלכתי מהר את המשרד של המנהל, לא דפקתי על הדלת, אני מאושר אחושרמוטה, למי יש ראש להתחיל לדפוק ולחכות?!, התפרצתי לחדר המנהל כאשר אני אומר לו בחיוך "בוקר טוב המנהל"
המנהל היה מופתע לראות אותי וענה לי בחיוך "בוקר טוב מר אסולין, במה זכיתי לביקור הבוקר הזה?"
התקדמתי את השולחן שלו ואמרתי "שמע ניקולס אני צריך טובה קטנה"
הוא שאל אותי לא מבין "איזה טובה?"
עניתי לו "אני צריך להודיע בכריזה איזה משהו קטן"
ניקולס אמר לי "בתנאי שזה לא קללות, משהו שיעליב תלמיד אחר, משהו שפותח למרד…"
קטעתי אותו באמצע ואמרתי כמו איזה אשכנזי פלצני "אתה יכול להסיר אבן מעל ליבך אדוני המנהל, זה למטרה טובה ובדרך לשבח תלמידה שהקדישה המון מזמנה האישי למען זה"
הוא אמר לי "קח קח רק תעשה לי טובה ותדבר נורמאלי, לא מתאים לך הלוק הפלצני" והדליק את הכריזה
צעקתי בהתלהבות בכריזה "בוקר טוב המוסד!" והתחלתי לדבר

-נקודת מבט של שנאל-
לאחר שאליעז יצא מחדרי המשכתי לישון עוד צאת עד ששמעתי בכריזה מישהו צועק "בוקר טוב המוסד!" ואי מה עכשיו הם גם מעירים אנשים דרך הכריזה? לאן הידרדרנו?
הקול שצעק בכריזה המשיך את דבריו "מדבר אליעז בן אסולין מכיתה י"א" פאק אליעז? למה הוא מדבר בכריזה? הוא המשיך לדבר "רציתי להודיע לכם שאני עוזב אותכם וחוזר הביתה סוף סוף בזמן שאתם תמשיכו להירקב פה, סתם סתם אוהב אותכם אחים שלי, אז רק רציתי להודות לשנאל ורוסו המלכה שבזכותה אני משתחרר מפה עוד שבוע אז שנאל רק רציתי להגיד לך תודה ושאני אוהב אותך יפה שלי"
יא איזה חמוד אליעז, רגע מזה משתחרר עוד שבוע?! הוא הצליח? הוא קיבל מעל לציון 80? זה אומר אני אשאר פה לבד עכשיו?
כל הראש שלי התחיל להתמלא בשאלות, אליעז נכנס לחדרי ושאל "שמעת? עוד שבוע אני חוזר לחיים שלי"
אמרתי לו על חיוך מזוייף "שמעתי, מזל טוב אני שמחה בשבילך" וחיבקתי אותו, אני כל כך מנסה לשמוח בשבילו אבל אני לא מצליחה, אני יותר מידי עצובה שהוא עוזב ואני אשאר פה לבד, שוב אני יהיה לבד נגד העולם, כמו במחנה, במחנה אני ניצחתי אבל הפעם? כלום לא בטוח…

-כעבור שבוע-
כל השבוע אליעז בקושי דיבר איתי, הוא כל הזמן היה עם חברים שלו, יתעלם ממני וכאשר פניתי אליו וניסיתי לדבר איתו הוא אמר לי בייבוש "אני צריך ללכת ביי"
אני בקושי דיברתי עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, הגדילו לי את כמות התרופות היומית וזה ממש גורם לי להרגיש עייפה כל הזמן.
השעה עכשיו 07:00 בבוקר, התארגנתי מהר, הרכבתי את עדשות המגע, לבשתי ג'ינס סקיני ארוך משופשף עם קרעים בצבע כתום, חולצה לבנה עם סמל שחור של המוסד, סידרתי את השיער, שמתי בושם אקראי, התאפרתי בקטנה, נעלתי סנדלים שטוחות לבנות, לקחתי את הגלקסי 3 שלי וראיתי שהשעה עכשיו היא חמישה לשמונה, בשעה שמונה אליעז נוסע חזרה לחולון אז הלכתי מהר לחדר של אליעז כדי שלפחות ניפרד כמו שצריך אחרי שהוא התחמק וייבש אותי כל השבוע האחרון.
דפקתי מספר פעמים על דלתו אך לא נשמע שום צליל מחדרו, פתחתי את הדלת הגסות וראיתי מולי חדר ריק, המכתבייה נראתה כאילו מעולם לא השתמשו בה והייתה עליה רק מנורת רגל קטנה, השידה הייתה ריקה מחפציו האישים של אליעז, הארון ריק מבגדיו המיטה היית מסודרת ועליה מעטפה שכתוב עליה 'לשנאל'
הלכתי אל המיטה, פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא את כתב ידו של אליעז:

לשנאל,
מצטער שלא באתי להיפרד ממך אבל לא היה לי כל כך זמן,
אז רק רציתי לכתוב לך להתראות ושאני מבקש שתשכחי ממני ותמשיכי הלאה כי מה שהיה בינינו היה מבחינתי רק להעביר את הזמן במוסד המזדיין הזה ואני מקווה שגם מבחינתך זה לא היה משהו רציני, אז אני מצטער אם פגעתי בך ובהצלחה במוסד.
ממני, אליעז :)

יצאתי מחדרו של אליעז, נכנסתי במהירות לחדרי, טרקתי מאחורי את הדלת, נעלתי אותה, הדמעות הצטברו בעיני והתחילו לזלוג על הלחיים שלי, צעקתי בכל כוחי "אעאעאע"
קרעתי את המכתב לחתיכות קטנות וזרקתי את חתיכות המכתב דרך החלון בחדרי בדיוק כמו שהוא עשה לליבי, שבר אותו לחתיכות וזרק אותן.
הדמעות לא הפסיקו לנזול במורד הלחיים שלי לרגע, צעקתי בחדרי כאילו אליעז עומד מולי למרות שהוא כבר רחוק מכאן "אתה זבל של בן-אדם! אתה חתיכת נבלה! אני שונאת אותך! אני מאחלת לך רק חרא בחיים! יא זונה ממין זכר!"
לקחתי את אחד הבשמים שלי וזרקתי אותו בכל כוחי על הקיר הרחוק ממני, רסיסים התפזרו בכל החדר והגיעו גם אלי, כך זרקתי גם את כל שאר הבשמים שלי על הקיר, את הבקבוקון זכוכית של המייקאפ ואת כל מה שהיה על הפינת איפור שלי.
שברתי, ניפצתי, הרסתי וזרקתי את כל מה שיש לי בחדר כמעט, החדר שלי היה הרוס לחלוטין, כבר 5 דקות שדופקים לי בהיסטריה על הדלת של החדר, אבל אני לא פותחת, אני לעולם לא הפתח אותה לאף אחד.
פתאום הדלת נפתחה באגרסיביות ושני גברים לבושים לבן גררו אותי בחוזקה אל מחוץ לחדרי, ניסיתי להתנגד, בעטתי בהם והם החזיקו בידי מאחורי גבי חזק יותר עד שהרגשתי את דמי נעזר בידי, צעקתי עליהם "תעזבו אותי!" אך הם לא הגיבו, הם הכניסו אותי לחדר גדול שכולו לבן ובאמצע יש מיטה אחת לבנה, זה נראה כמו בסרט אימה, כל חיי הם סרט אימה אחד גדול, הם זרקו אותי באגרסיביות על המיטה הלבנה וקשרו אותי למיטה באמצעות רצועות עור חומות המחוברות למיטה והזריקו לי חומר שקוף לצד הימני בצווארי שגרם לי לתחושת עייפות שהכניסה אותי לשינה עמוקה נטולת חלומות.