אני לא טובה בלהביע רגשות

פרק 4:
יום למחרת כבר היה יום חופש מבית הספר, אני כולי מחוייכת, מזמזמת שיר לא מוכר,
לטפתי את ירח ושחקתי איתה כשמקס צלצל;
"בוקר טוב "
"בוקר טוב"- הלב שלי נמס, אני יודעת שזה מאוד קיטשי אבל ככה מרגישים באהבה ראשונה, נכון?
"מה שלומך?" שאל,
הוא דואג לי, איזה חמוד,
"אני בסדר ואתה?"
"אני בסדר"
"רוצה להפגש מאוחר יותר?"
"אין לי בעיה"
התנתקה השיחה,
אני כולי מאושרת, החלקתי במדרגות ונחתתי עם הראש על הרצפה,

אבא רץ לכיווני,
"דני?! דני? הכל בסדר?"
"אחח כן" ליטפתי את האזור הכואב מאחורי הראש שלי,
"גליצ' קטן במדרגות לא רציני"
"איתך הכל רציני , מתוקה שלי"
הוא עזר לי לקום מהרצפה,
"לאן את כל כך ממהרת? היום חופש"
"להפגש עם מקס"
אבא חייך את החיוך שלו (החיוך של "אני מרוצה מעצמי", אבא שלי חושב שאני ומקס התיידדנו בגללו, בגלל כישורי האבהות שלו, המדהימים)
ואני הלכתי למטבח לחטוף לי ארוחת בוקר,

אחרי שהנחתי פלסטרים על כל האצבעות שנחתכו לי בזמן שחתכתי לעצמי תפוח,
עליתי למעלה בהנחה שיש לי בגדים נורמאליים ללבוש.

הפכתי את כל הארון מנסה למצוא לבוש נורמאלי,
לאחר שנה שלמה מאז שמקס ואני הכרנו הוא כבר הכיר את כל המלתחה שלי,
ג'ינס ישן וכחול, סווטצ'ר שגדול עלי בכמה מידות, נעליי צבא כאלה מזכירות קצת דר. מרטינז..ותיק שנסחב איתי לכל מקום..

אין לי אפילו שמלה אחת, כי מי צריך שמלה במקום הגשום הזה שאני גרה בו…
הלכתי לשירותים וצחצחתי שיניים,
ברגע הזה, אבא קרא מלמטה,
"אה דני?"
"כן?" עניתי בפה מלא במשחת שיניים,
"באו לבקר אותנו – חברים"
אויש חברים, אבא לא מבין שאני לא בנאדם חברותי כמו שהוא חושב שאני, הוא לא זוכר שיש לי רק חבר אחד? וגם הוא רק במזל, טוב עכשיו הוא יותר מחבר.. גיחחתי וכמעט נחנקתי ממשחת השיניים..
—
לאחר ששטפתי את כל הפרצוף שלי, את השיניים ואת הרצפה שהתלכלכה ממשחת השיניים שנפלה מן השפורפרת,
רואים שאני בנאדם מגושם, אני כזאת שקופה, חרא..
ירדתי במהירות במדרגות, מנסה לא להחליק,

עמדו שם שלושה אנשים, שלושתם ג'ינג'ים,
אבא שלי הציג אותם כמשפחת מלארי, אנה, לואיס ורון,
רון היה כמעט בגילי, ג'ינג'י מנומש, גבוה עם עיניים כחולות,רזה ומגושם, מסתבר שגם ביישן,
ההורים התיישבו על הספה והתחילו לצחוק לגבי דברים של מבוגרים, (איכס),
רון ניגש אלי,
"נכון שהם נראים כמו ילדים קטנים כשהם צוחקים?"
האמת שהוא צדק,
הנהנתי וצחקתי איתו,
רון מאוד נחמד,
די התאכזבתי כשהם הלכו, היה לי מאוד כיף לבלות עם רון.

אבל העצבות התפוגגה מיד כשמקס התקשר,
"לא קבענו להפגש?"
"אוי אני כל כך מצטערת, אבא שלי הזמין לפה "חברים", אמרתי בטון מצחיק שהוא לא יכעס,
"בסדר בסדר" הוא גיחך,
"תתכונני, אני כבר בא לאסוף אותך"
"אוקי" ניתקתי והתחלתי לקפץ מהתרגשות כמו ילדה קטנה,

ניסיתי לסדר את הדבר הזה על הראש שלי, אתם קוראים לזה שיער אצלי זה פשוט גוש בלונדיני,
הסתרקתי, ויצאתי מן הדלת של הבית,

הוא ניגש לכיווני, הוא חיבק אותי ונישק אותי,
"היי" לחשתי,
"היי" לחש ,
שנינו צחקנו כמו שני מטומטמים שמתחבקים בחנייה, האמת שככה היינו,
נכנסתי למכונית, הוא פתח לי את הדלת,
"מתי מקס נהפך לג'נטלמן?" חשבתי לעצמי,
"לאן אתה לוקח אותי?"
"סוד" חייך, מרוצה מעצמו, רק שלא יהפוך להיות כמו אבא שלי,
התרווחתי בכיסא שלי, נהנית מהמוזיקה,
הוא לקח אותי למסעדה הכי מפוארת בשכונה שלנו, האמת שיש רק אחת כזאת ,
התיישבנו במושב האחורי,
וצחקנו ואכלנו,
בסוף כשהוא הסיע אותי הביתה התחלתי להרגיש איך העצבות זוחלת לתוכי בחזרה,
ניסיתי להלחם בה, אך זה קשה, אוף, מה אני בלעדיו?
הסתכלתי על החלון, מנסה שמקס לא ישים לב לדמעות המטופשות שלי,
"את…את בוכה? מה קרה דני?"
"שום דבר" אמרתי , אבל הקול שלי נשבר במילה האחרונה,
הוא עצר את המכונית בצד,
הוא סובב אותי לכיוונו,
"עכשיו את רוצה לספר לי מה קרה?" הוא נעץ בי את עיניו היפיפיות,
"לא"
הוא הופתע,
הוא נישק לי את הצוואר,
"ועכשיו?"
"לא" הנהנתי לשלילה,
"ספרי לי על מה את חושבת"
הוא הניח את ידו על הלחי שלי, עם פרצוף מתוסכל,
"אני מפחדת לאבד אותך" אמרתי תוך כדי שנעצתי את מבטי ביד שלו, אני לא טובה בלהביע רגשות,
הוא גיחך,
"אני יותר מפחד לאבד אותך מאשר שאת אותי"
"אתה טועה"
"תאמיני לי שאני לא " הוא נישק לי את השיער והמשיך לנסוע,