האור שבקצה המנהרה-פרק 2

"ניר! ניר לא צריך.. ניר!!"
"תהיי בשקט!! את הולכת לשם וזה סופי!" נזף בי.
הוא ראה אותי ואת דור מתמזמזים, הוא ראה את הסיגרייה, עכשיו הוא רוצה לקחת אותי למכון גמילה.
"בבקשה! זה היה חד-פעמי אני נשבעת!" הייתי בטוחה שהוא לא מתכוון באמת, שלוסיל תעצור אותו, אבל היא רק ישבה במטבח והביטה במתרחש למטה.
"אם ההורים שלי היו חיים זה לא היה קורה" נעמדתי בפתח הבית בידיים שלובות, הוא התקרב אליי,
"רנאלדה" כוסאמק הוא יודע שאני שונאת את השם הזה, "אני האבא המאמץ שלך, אני מחליט עלייך. מובן? ואני לא מוכן שתסתובבי עם ילדיי רחוב כאלה ובטח שלא תתנשקי ותעשני!!" הוא לקח אוויר ופנה למטבח, "את באה?" שאל את אשתו, לוסיל.
הנה קמה, עיניה אדומות ונפוחות והיא רצה לחדרה.
"איזה תינוקת.." סיננתי,
"תיכנסי לאוטו" אמר לי, המבט בעיניו היה אכזרי, בחיים לא ראיתי אותו ככה.
טרקתי את דלת הפח של הטנדר והתיישבתי בכיסא המרופט, ניר נכנס גם הוא והתניע.

**

שתיקה שררה ברכב, רק הקול המעומעם של הרדיו זימר ברקע, הבטתי החוצה, בעיקר שדות, שדות מטופשים, מי רוצה לצאת מהעיר? אוףף!!
הבטתי בקצוות שיערי,הוא כחול, השיער שלי כחול, אני בטח אצטרך לשטוף את הצבע, "אתם חרא של בני אדם אתם יודעים את זה?" אמרתי בזעם ולא הסטתי את מבטי מהנוף שבחוץ.
בזווית עיני ראיתי את ניר מביט בי לשנייה, "טוב, ומה את?", לא עניתי לו. שתקתי. מה הבן זונה הזה חושב שהוא? סך הכל אבא מאמץ גם כן, לא צריכה ממנו טובות ולא צריכה שיחליט לי על החיים!! יאללה שילך לעזעזאל הוא ואשתו הפריקית.

מהכביש המהיר ירדנו לדרך אפר מיטלטלת והטנדר התנוענע ורעד, "איפה אנחנו בכלל? הפסקתי לספור זמן כשעברנו את פתח תקווה" ניר גיחך, "את לא מזהה?" הוא נשם עמוק, "באמת היינו צריכים לקחת אותך ליותר טיולים.. מצפב רמון, מצפה רמון" נאנח ועצר את האוטו.
הבטתי סביב וקלטתי שמה שחשבתי שהיו שדות אלה בעצם קילומטרים על קילומטרים של עשבים יבשים, של מדבר….