בת לוויה-9

"קרו קום!!! בבקשה בבקשה תקום!!!" אני צורחת בהיסטריה, הדבר הענק והמבעית מתקרב לכאן.
קרו נעמד אבל הוא עדיין מטושטש מעט, אני ממש יכולה לראות את החתחתים שלו נסגרים… אני לא יודעת אם אני צריכה למות מפחד או להיות שמחה, אני חושדת שיש לו זעזוע מוח, הוא מתפקד אך הוא נע לאט יותר, מגיב מאוחר יותר, הוא מתגלגל בין הרגליים של היצור ודוקר אותו בצד הגוף, הנזק עצום, בפעם הראשונה אני מבינה למה החרב שלו גדולה כל כך, אין סיכויי שהפצע הזה יחלים, הוא בהחלט יהרוג את המפלצת, אבל כמה זמן זה ייקח? עצם הפגיעה של משקל כל כך כבד בגוף מרסקת את הצלעות שלו, שלא לדבר אל הלהב החד כתער, קרו קופץ אל גבו ונתלה מיד שמאל אל כתפו, הוא מנסה לשסף את ידו של היצור אך זה חובט בו בידיו המגושמות וקרו נאלץ לקפוץ כדי להתחמק מהמכה, היצור מרים קורת ברזל גדולה ומנסה לחבוט בראשו של קרו, אבל הוא מזנק אל קצה הקורה ומשתמש בה כגשר הישר לכתפיו של הענק, וואו הוא מתאושש מהר. קרו מטעה את היצור וגורם לו להתכופף לצד הלא נכון, בזמן הזה הוא מזנק במהופך חותך לעומק בחזהו הענקי של יריבו, היצור מתבוסס בדמו שלו, כנראה שהחרב פגעה בעורק ראשי, אולי אפילו נקבה את הלב שלו. קרו נוחת אל הקרקע, מתנשף כולו, ומכוסה בדם כהה, אבל אני לא יכולה להפסיק לצפות בעניו של אותו יצור מחריד מתרוקנות מחיים. לא נראה שקרו מביע שום הסתייגות מההרג האכזרי שביצע כרגע, כמובן שזו הייתה הגנה עצמית, אבל עדיין, אותו ניצוץ פראי, מלא חיים ואקסטזה שהופיע בעיניו, אותו חיוך סדיסטי שנפרס אל פניו ברגעים אלה ממש. כל אלא גורמים לי לתהות. האם ביצעתי את ההחלטה הנכונה? "קרו?…" אני לוחשת מבועטת לחלוטין. הוא נראה כמי שהתעורר מחלום, חלום מוזר אך מספק. "מה?" הוא שואל בקול חד וקריר, שמפחיד אותי עוד יותר "מה זה היה?…" קרו מנער את ראשו, וחוזר לנימת קולו הרגילה. "ענק. יש כאלה מדי פעם, ויש עוד כל מיני מפלצות, זה התפקיד העיקרי שלי, לחסל אותן, לא כולם קשוחים כמוהו, אל תדאגי" אבל אני מאוד דואגת, "ו… למה הוא ניסה לחטוף אותי?… ולהרוג אותך?" אני שואלת בחשש "אין לי שמץ של מושג למה הוא ניסה לחטוף אותך," רק עכשיו שמתי לב שאני רועדת, מהקור של לונדון בלילה, ואולי גם מפחד, "ואתה הורג אותם ככה?כל הזמן?…" אני כמעט פורצת בבכי. פניו של קרו קופאים. הופכים לקרים ומרוחקים, חסרי רגשות, ולאחד הדברים הכי מבעיתים שראיתי בימי חיי "אין להם מחשבות, אין להם רגשות! כל מה שהם רוצים זה להרוס ולהרוג!!!" לחישתו של קרו הופכת בהדרגה לצעקה, ואני בוכה, הוא מניח את ידו המגועלת בדם אל כתפי ואני מסיתה אותה, גם כי הוא הפחיד אותי עד מוות, גם בגלל החיוך הסדיסטי, אבל בעיקר בגלל שראיתי את המבט אל הפנים של הענק ההוא, ואני בטוחה, אני פשוט יודעת
שקרו טועה