דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 5

-נקודת מבט נוי פרץ-

אני מועדת בדרך לחדרי כמו זומבי, לא חיה, לא מתה, איפשהו שמה באמצע.
אני לא מפסיקה להזיע, כאילו אני הולכת עכשיו במדבר עם 60 מעלות חום מהשמש הדמיונית היוקדת מעלי.
אני עוברת ליד החדר של מאור, צרחות חזקות נשמעות משמה, כאילו מענים אותו עם שוט.
להיגמל מסמים זה כמו עינויים, הקשים והגרועים ביותר.
אני עוצרת שניה אחת לפני שאני מועדת על הרצפה הקרה, ידיי מנסות לאחוז בקיר הלבן והארוך שלידי, אבל אין שום דבר שאני מצליחה לאחוז בו, שום בליטה אפילו הקטנה ביותר.
אני נופלת על ברכי, מרגישה את חום השמש היוקדת מעלי שורפת אותי לאט לאט, והזיעה מצטברת על מצחי יותר ויותר.
הצרחות של מאור מפחידות אותי, אבל אני לא יכולה למצוא את הכוחות בגופי הכחוש כדי לקום ולהמשיך הלאה במסדרון הארוך, בעייני ארוך ואינסופי.
אני נזכרת באותם הרגעים, באותם הזיכרונות המהדהדים בתוך ראשי, הד של זיכרונות שלעולם לא ימותו, לא משנה עד כמה אנסה להרוג אותם.
רגע האונס עובר במוחי כמו סרט שחור לבן, סרט אימה בשחור לבן, רץ שוב ושוב כנגד עייני רוחי, ואני רק נופלת על הרצפה חסרת אונים לזיכרונות המרים והקשים מנשוא, מפחדת מהצרחות הנשמעות מהחדר הקרוב, מזכירים לי את הצרחות שלי מאותו היום.
מאור בשיא הגמילה, והצרחות רק מעידות על כך מכול שנייה שעוברת והזעקות לעזרה, הצרחות מתחזקות.
בקרוב גם אני יגיע לשלב שבו מאור נמצא, אפול חסרת אונים יותר ממה שאני עכשיו לצעקות, לזיכרונות, ולאונס הדפוק שהרס את חיי ולא יוצא לרגע אחד ממוחי המתוסבך.
הידיים הגבריות והזרות, המגע הקר והדוחה, העיניים הכחולות שלא משנה עד כמה אנסה לשכוח, תמיד יהיו חקוקות עמוק כול כך בזיכרוני.
אני מנסה לקום מהמרצפות הקרות, השמש הדמיונית ממשיכה ליקוד מעל ראשי, קרניה שורפות אותי ועוטפות אותי.
חם לי כול כך, חם לי בצורה שאי אפשר לתאר במילים פשוטות.
אני שוב מנסה למצוא נקודת אחיזה חדשה בקיר כדי לנסות לעמוד, אבל הקיר הלבן חלק כמו דף נייר חדש ממדפסת.
כושלת שוב על הרצפה בלי היכולת לקום, כול גופי מזיע מהחום הדמיוני והלוהט השורף כול סנטימטר וסנטימטר שבגופי.
לבסוף אני נכנעת ומוותרת, נותנת לעצמי להישאר על רצפת האריחים הקרה הנותנת מעט נחמה מהשמש הדמיונית היוקדת, מוחי חוזר לשקוע בסרט השחור לבן התנגן בעיני רוחי, סרט האונס שלא יוצא מראשי. וכמוזיקת רקע צעקותיו של מאור מככבים.