פרנויה – פרק 25 – (עומר)

-כעבור שלושה חודשים-

אני יושב במשרד עורך הדין איתו אני מתייעץ, ריח מטהר אוויר מסריח וזול של שירותים נישא באוויר החמים היוצא מהמזגן החדיש, מעורבב עם ריח של סיגריות, אותו הסוג שאני מעשן.
״בעיקרון אם זה תופעת לחץ פוסט-טראומה אתה יכול לדרוש שהם ישחררו אותה״ הוא אומר מטייל במשרד מצד לצד בזמן שמעיין בצרור דפים עבה, אני נאנח בשקט ביני לבין עצמי, ״כבר ניסיתי את זה, הם לא מוכנים לשחרר אותה, בטענה שהיא מסוגלת לפגוע בעצמה, אבל אני יודע שהיא לא תפגע״ אני שוב אומר את אותו המשפט כבר במשך שעות ארוכות.
הבטתי מסביבי, קירות שחורים עם פסים מאונכים בלבן, מנורה המפיצה את אורה הרך והבהיר, משרד משעמם וחסר כול טעם שהוא.
״הם לא יסתמכו על המשפט שלך, הם צריכים הוכחה״ קולו עבה ומחוספס נשמע ברקע המשרד, עיניו הממוסגרות משקפיים עגולות ושקופות הנחות על אפו מסתכלות אל עבר הדפים העבים שבין ידיו, מחפש אחר פירצה.
״היא מעורערת, היא חווה פוסט-טראומה אחרי שכול המשפחה שלה מתה, אין לה שום מישענת בעולם הזה, היא לא יודעת מה לעשות״ אני אומר, מריץ את אותם המילים בתוך מוחי כבר שעות, מנסה לחשוב על פיתרון.
אני הבטחתי שאשחרר אותה משם, אני אדם שנוהג לקיים את הבטחותיו ולעמוד במילתו.
שקט רועם משתלט על המשרד הרחב, מוחי טובע בתוך שלל אפשריות, רובם לא טובות ומגוחכות להחריד.
״אתה יכול לבקש ניסיון, לתת למטופלת לחזור שבוע אל הבית, לראות את התפקוד שלה עם פיקוח של המכון, ואם הם יראו שהיא מצליחה לתפקד כהרגלה, שהפוסט-טראומה והערעור הפנימי שלה נעלמו הם יכולים לשחרר אותה, להחזיר אותה להיות תחת האחריות שלה״ מציע עורך הדין שלי כשהוא מפר את הדממה הרועמת, ומתיישב על הכסא המשרדי השחור שלו מאחורי שולחן העץ הכהה .
״אני באמת יכול לעשות דבר כזה?״ שאלתי בהפתעה, אם זה אפשרי, יכול להיות וזאת הפרצה אותה אני מחפש במוחי ובצרור הדפים שמולי כבר במשך כול שעות היום.
״אתה רק צריך לקבוע פגישה עם מנהל המכון, או המחלקה בא המטופלת נמצאת, זה יכול לקחת זמן, בין שלושה שבועות-לחודש עד שהבקשה תתקבל-אבל מאוד אפשרי״ הוא אומר מלטף את שפמו השחור והעבה ומסדר את משקפיו על אפו הקטן כדי שלא יפלו.
״תודה רבה לך, אם אזדקק לעוד התייעצות בנוגע לנושא אני אקבע איתך פגישה נוספת״ אמרתי לעורך הדין, רק רוצה ללכת מפה ולנסוע במהירות מופרזת של 150 קמ״ש אל המכון והמחלקה בא היא נמצאת בבית החולים הפסיכיאטרי במרכז תל-אביב.
אני יוצא מהמשרד אחרי שאני נפרד במהירות מעורך הדין לאחר ששלמתי את הסכום שביקש, רצתי אל עבר המעלית, לוחץ בלחץ על הכפתור הכסוף המזמין אותה אל הקומה.
דלתות הפלדה העבות והאופרות מחליקות לאיטן הצידה, עד שהמעלית נפתחת לגמרי ואני נכנס פנימה, אני לוחץ על כפתור קומת החניון C2 כמה פעמים בשביל שהדלתות יסגרו מהר יותר והמעלית תחל לנוע מטה.
דלתות הפלדה העבות מחליקות שוב לאיטן ונסגרות לגמרי, המעלית חלה לנוע מטה באיטיות, הכול הרגיש כול כך איטי, רגלי רעדה בעצבנות ובלחץ כבר להגיע אל יובל, לנסות לשחרר אותה.
דינג- המסמן שהמעלית הגיעה אל הקומה המבוקשת מהדהד ברחבי החלל הקטן והאטום, הדלתות העבות מפלדה מחליקות שוב הצידה ואני רץ מבעדן אל עבר הרכב שלי החונה קרוב בחניון הגדול והתת-קרקעי.
התנעתי את הרכב, קול המנוע התעורר לחיים בקול שאגה שקטה, לחצתי על דוושת הגז השחורה שליד רגלי, מכוון את ההגה אל עבר היציאה מהחניון ונוהג במהירות הכי גבוה ומותרת אל עבר בית החולים הפסיכיאטרי בו יובל מאושפזת.