בוערת בעצבים – הקדמה (?)

ליה ישבה בכיתה. זה היה שיעור ערבית רגיל, שעה אחרונה, יום חמישי.
"האות ת'א" הכתיבה המורה. ציחקוקים נשמעו מעבריה של ליה.
"ית' לי ת'ריטה ת'ו" (יש לי שריטה פה), "לכות'ע ת'לי ת'לות' ת'ינות" (לכובע שלי שלוש פינות) ועוד כל מיני כאלה. העצבים בערו בליה. היא ממש בערה מרב כעס, ובמלוא מובן המילה.
שערה עלה באש, ואט אט כולה. עיניה ירקו גיצים אדומים, והיא הסתובבה לעבר מקור הצחקוקים. הם הפסיקו לצחוק, והביטו בה, מפוחדים לגמרי.
היא כיוונה את אצבעתה המורה אליהם, ומתוך האצבע הבוערת, נורו גיצים, מהירים וחדים, ונבלעו בהם.
זה היה מחזה מוזר.
אותם ילדים התרוממו ואט-אט החלו לעלות גם הם באש.
ליה התעלפה, תוך כדיי שהאש עליה דועכת ונעלמת. גם לצוחקים זה קרה.
כשהתעוררה במרפאת ביה"ס, ראתה סביבה את כל אלה שכעסה עליהם בשיעור ערבית.
"מה קרה?" היא שאלה, מבולבלת.
"את עלית באש וירית עלינו גיצים" אמר לה דניאל, ילד בעל שער ארוך שהיה מבולגן תמיד.
"זה לא הגיוני" קבעה ליה, שהאמינה בהיגיון בלבד.
היא הסתכלה על ידה, ששרפה מכאבים וראתה עליה ציור של אש. היא שיפשפה אותו, מנסה לנקותו, אך דבר לא קרה.
רק הופיעה כתובת תחת הציור:
"בוערת בעצבים"

"זה לא הגיוני" חזרה ואמרה, ספק להם ספק לעצמה.
ואז היא הבינה, שתמיד שתהיה עצבנית וכועסת היא תעלה באש.