עיר מעופפת פרק 62

בפעם האחרונה שהייתי בבאולינג היה ב…אף פעם. טוב. אולי פעם אחת. אבל לא באמת נכנסתי. רק הבטתי מבחוץ. זה היה כשהייתי בעיר התחתונה ביחד עם.. אני משתיק את המחשבות שלי ומביט דרך החלון.
הבתים הצהובים מתחלפים אט אט לבניינים מכוערים ואפורים. חלקן מוציאים עשן מערובה עגולה וחלקם מוצאים מהם מים שחורים שנשפכים אל כיוון העיר התחתונה. בדיוק לאוקיינוס.

"אתה לא כועס עליי, נכון?"
אני מתיק את עיניי מהחלון ומביט בה, התנודות של המכונית גורמת לראשי לזוז ולהתנודד ללא הרף. הלוך ושוב. קדימה ואחורה.
"לא." אני אומר ומחזיר את מבטי לחלון,
"יופי." אומרת ג'ילי "התחלתי לדאוג שאתה כועס עליי, היית מאוד שקט ומסוגר מאז שקיבלתי את המכה בראש."
סובבתי את מבטי והבטתי בה, גבותיי מכווצות כל כך עד שאפר לחשב שככה הם. צמודות. מחוברות.
"אתה לא צריך לדאוג." היא אומרת. "יישאר לי רק סריטה וגם זה בקושי. אימא שלך אמרה שאם לא היית בה בזמן היה נשאר לי חור גדול יותר. אתה מדמיין אותי, עם חור ענקי בעורף?" ג'ילי הטילה את ראשה לאחור וצחקה.
אני לא מצטרף לצחוקה. רק מביט מעבר לחלון ותוהה למה ליאת מגיעה לחלומות שלי. למה אני לא מפסיק לחלום עלייה. למה היא מבטיה בי בכעס ולוחשת. בגדת בי. עזבת אותי. צמרמורת עוברת בעורפי ושיערותיי סומרות, אני מתנער. ומזיז את מבטי מצד לצד ומנסה לשכוח מהכול. לחשוב רק על הנוף. רק על הנוף.

"מי יהיה שם, בבאולינג? "אני שואל כעבור זמן מה.
"כמה חברים מהכיתה, דאג'ה, ג'באר, אן, צאהיין, ועוד כמה."
"אה."אני אומר ללא רגש. אך בליבי אני שמח. כי גם חלג-גס וגם נודלה לא יהיו שם. אתם יודעים מה זה אומר? בלי חפירות. בלי הצקות ובלי מכות. לרגע הצטערתי בכלל שהבאתי את האקדח איתי. לרגע. כי כשאני נזכר בליאת. אני יודע שהאקדח הוא מה שמזכיר לי אותה. מה שאומר לי ש…די! תפסיק! בכי על העבר לא יעזור לך עם העתיד. אני עוצם את עיניי ומנסה לתעלם מהכול. אך הזחי כאונות לי שבים אליי אני וליאת בים, אני וליאת נלחמים, אני וליאת בקולנוע, אני וליאת קשורים בחדר, אני וליאת רבים, אני וליאת..די! תשכח אותה! היא מתה! תתחיל חיים חדשים! אבל אני לא יכול. אני לא מסוגל. ליאת היא חלק ממני. היא תמיד הייתה. הכרתי אותה יותר זמן משהכרתי את ג'ילי. יותר זמן משהכרתי את הוריי. אז איך אני יכול לשכוח אותה? איך אני יכול לשכוח את ליאת? ועוד אחרי כל מה שעברנו! איך אני יכול להתעלם מהעובדה שאני פגעתי בה שאני..גרמתי למותה?!
אני מסובב את מבטי ומביט בג'ילי. היא כל כך שונה מליאת. אך גם כל כך דומה לה.
שתיהן מטילות את הראש וצוחקות באותו אופן, לשיניהן יש אותו סגנון בגדים ושתיהן. תמיד. תמיד יוצאו אותי מהבית כשאני ירגיש רע. ושתיהן ילכו לים ויצחקו על החוף.
ובשניהם פגעתי.
אני מנער את ראשי אך מחשבותיי לא מתנערות איתו. תשכח מליאת. קורא קול במוחי. תשכח ממנה.
אני לא יכול. אני מכיר אותה כמו שאני מכיר את כף ידי. קול צחוקה כמו פעמונים עדינים ברוח וריחה כמו סדה של וורדים כתומים ולבנים. אדומים כדם וכתומים כאש. היא מאז ומתמיד הייתה יפה. גם כשצחקה וגם כשבכתה בדממה.
גוש מלוח קטן תקוע לי עכשיו בגרון. אותו גוש שסבא אליי כשגיליתי שליאת מתה. הלכה לתמיד.
בגללי.