מלא זמן לא כתבתי, ואני מניחה שגם לא יהיה לא הרבה זמן בהמשך... (לומדת)
אבל מקווה שבכל זמן שיהיה לי אוכל להמשיך עוד פרק.
מקווה שאהבתם את ההקדמה.

תנו פידבקים ורעיונות, אשמח לכל תגובה!!
:)

שני השדונים – הקדמה

23/10/2013 500 צפיות 2 תגובות
מלא זמן לא כתבתי, ואני מניחה שגם לא יהיה לא הרבה זמן בהמשך... (לומדת)
אבל מקווה שבכל זמן שיהיה לי אוכל להמשיך עוד פרק.
מקווה שאהבתם את ההקדמה.

תנו פידבקים ורעיונות, אשמח לכל תגובה!!
:)

האגדה שמסופרת מדור לדור כבר אלפי שנים בכפר היא על שני שדונים קטנים שמסתובבים בלילות ללקט מציאות. ובני אדם היא המציאה הגדולה מכולן.
כבר שנים שאף אחד לא נעלם בגללם, כי שעה לפני שקיעת החמה כל תושבי הכפר סוגרים את חצרותיהם המגודרות, מגיפים את חלונותיהם המרושתות, ונועלים את דלתות ביתם עם המנעולים הטובים בעולם. ישנם אפילו את המחמירים שסותמים את הארובות.
אך אף אחד, אף פעם, לא ראה אותם. ומי שראה נעלם ללא שוב.
היו תיאורים רבים שלהם כמו למשל, אוזניים גדולות, עיניים אדומות מרושעות, אש שיוצאת מכול חורי פניהם וכו'. אך אף אחד מהתיאורים אינו אמין או מוכח. וכך גם האגדה.
אך למרות זאת מנהג ההסתגרות נמשך כל הדורות. ולא היה אחד שהיה לו את האומץ להפר אותו.

נושא השדונים היה נושא מדובר בקרב הילדים הצעירים בכל דור. הם היו ממציאים עליו סיפורי דמיון וגבורה.
משחקים משחקים עליהם בהפסקות בבתי הספר, ובגינות בשעות אחר הצהריים.
אבל היו שני ילדים שהמשחקים והסיפורים לא הספיקו להם. כבר שבועות הם מדברים על המערה שבה האגדה מספרת שגרים השדונים. כל אחד מהם התרברב בפני השני איך הוא לא מפחד מהשדונים עד שיום אחד ליאם הציעה ללכת למערה ולראות מה יש בפנים. נשימתו של מגל נעתקה.
"אתה רואה, אתה כן מפחד" צחק עליו ליאם "ידעתי שאתה סתם אומר שאתה לא מפחד!"
ליאם בעט את הכדורגל בחזרה למגל ולמגל לקח הרבה יותר זמן מהרגיל להשיב בעיטה.
"אתה חושב שאתה כזה גיבור גדול?!" ענה לו מגל בזמן שענה לו בעיטה "יום שבת. נצא מכאן בשעה ארבע לפני שכולם יתעוררו… נחזור לפני החשכה!"
וכך השניים קבעו.
כל השבוע הליחשושים הרגילים ביניהם גברו כפליים, והמורים כבר יצאו מדעתם. הם היו נפגשים אחרי שעות הלימודים ועד הדקה האחרונה שהיה אפשר להישאר מחוץ לבית יחדיו, מתכננים את המסע המסוכן לפרטי פרטים. המסע ארוך ויכל לקחת ארבע שעות הליכה מהירה לכל כיוון. הם קבעו מה לקחת לאכול, כמה מים יצטרכו אך שלא יהיה כבד מידי לסחוב ואיזה בגדים ללבוש. לאחר שהחליטו על הכול הגיע הנושא שאף אחד מהם לא רצה לדבר עליו.
"אבל מה יקרה כשנראה אותם?" שאל מגל.
מגל היה השקט והממושמע מבין שניהם. הליכה כזאת למערה ללא ידעת ההורים, (כי ברור שאת רשותם לא יקבלו), הייתה בשבילו חוויה יוצאת דופן.
לעומתו ליאם היה נחשב להרפתקן של הכפר. הוא תמיד העז לעשות דברים חדשים, וכבר מגיל ארבע או חמש הפסיק לשאול את הוריו לרשות. אבל על לימודים הם לא ויתרו לו. מגל תמיד צחק עליו איך הוא מעז לגנוב חלב מהרפתות אבל לשקר לאמו שהכין שיעורים לא מעז.
"אל תהיה טיפש, הם לא באמת קיימים. אנחנו הולכים לראות מערה ריקה!" אמר ליאם בפשטות למרות שבתוכו לא היה כל כך בטוח בעצמו וגם הוא לא ידע מה ייעשו.
"למה אתה כל כך בטוח? היו מלא סיפורים על אנשים שנעלמו כלא היו באמצע הלילה…" ענה מגל תוך כדי שהכניס את הצידה לתרמיל שלו.
"אני פשוט יודע!" וכך סגר ליאם את הנושא.

השבוע עבר לשניהם לאט ומהר באותו הזמן.
שניהם רצו כל כך לצאת למסע התגלית המרתק והמסקרן כל כך. אך שניהם, בלי להודות בזה כמובן, פחדו פחד מוות ממה שימצאו.
וביום שבת שני הבחורים הצעירים נפגשו לאחר לילה ללא שינה בכניסה לבית הספר, כמו שקבעו, עם תרמיל על הגב מלא בציוד, מוכנים לצאת למסע שישנה את חייהם!


תגובות (2)

נראה נחמד

23/10/2013 22:21

יפה.
מצטערת, אין לי מושג איך לעזור, המוח שלי ריק.

23/10/2013 22:34
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך