דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 4

-נקודת מבט מאור כהן-

אני לא מצליח לקום מהמיטה הקשה והלא נוחה, הזיעה מכסה את הפנים שלי בשכבה עבה, הידיים שלי קשורות ואני מתחרפן.
הם לא נותנים לי לעזוב, הם לא נותנים לי ללכת מפה.
אני צועק את נפשי אל חלל החדר הסגור, אני משתגע מכול רגע שעובר, אני חייב להרגיש את זה זורם בעורקים שלי, אני חייב להרגיש את הטעם של החומר המזויין הזה בפה שלי.
זה מחרפן לי את המוח ודוחף אותי לקצה צוק השפיות והדעת, אני עומד על הקצה תלוי בין שמיים לארץ, והמשב רוח הכי קטן עלול להפיל אותי מטה.
אני מרגיש איך להבות שורפות אותי מבפנים, שורפות ומכלות כול דבר העומד בדרכם, את הרגשות, המחשבות, והזיכרונות הלא טובים מכול חיי הארוכים.
חם לי כול כך מבפנים, אני מרגיש כאילו העשן מחפש דרך לצאת ממני, הלהבות שורפות אותי מבפנים, לוהטות, חמות כול כך.
אבל מבחוץ כול כך קר, אני משתגע מכול רגע שעובר, מכול שנייה.
אני חייב את החומר המזויין הזה!
אני לא יכול להפסיק, אני לא יכול להיגמל מזה!
הצרחות והצעקות, אנקות הכאב והספק חירחורים שיוצאים מהחזה שלי לחלל החדר מפחידים אותי, הלב שלי דופק כמו משוגע, אני מרגיש כול פעימה כמו טיל המתרסק על הארץ.
והלהבות ששורפות את כול כולי מבפנים משגעות אותי, חמות כול כך, שורפות ואוכלות כול מה שבדרכם לשרוף לאפר ואבק את הלב שלי, הלב הדופק בעוצמה, אבל בקושי.
לעזאזל עם הגמילה הדפוקה הזאת, אני רוצה לחזור להיות סטלן.

אני לא יכול עוד לשאת את זה, אני לא יכול לא לזוז מהמיטה אליה אני קשור, זה מחרפן אותי, אני עדיין מתנדנד בין שמיים לארץ על צוק השפיות והדעת, עוד לא נפלתי, עוד לא החלקתי, אבל זה קרוב כול כך לקרות.
הלהבות שבתוכי מתחילות לדעוך, אל עדיין חמות כול כך ושורפות, זה משגע את המוח שלי יותר ויותר, הלהבות הדפוקות האלה ממלאות את המחשבות שלי ולא נותנות לי לחשוב על שום דבר אחר.
פרט לסמים, פרט לרצון העז לעשן שוב *מת׳ .
אני נאבק להשתחרר עם הרצועות, אני נאבק כדי לקום מהמיטה המזויינת שכבר נמאס לי לשכב עליה בחוסר מעש.
רצועות העור הקושרות אותי למיטה משופשפות כנגד עורי, ושאני אבק יותר עם כול שניה אני מרגיש איך רצועות העור חותכות את בשרי, והדם זולג מהחתכים מכתים את הסדינים הלבנים.
זה לא גורם לי לעצור, גם לא לרגע אחד, אני ממשיך להאבק עם הרצועות בניסיון להשחתרר ולברוח.
עם כול שניה שאני לא מצליח לגרום לידיי להשתחרר אני מתעצבן יותר ויותר מכול רגע שחולף לאיטו, והדם הזולג ובוער דרך החתכים, מהשפשופים והשריטות שנוצרו על ידי רצועות העור החומות הכובלות אותי למיטה הקשה והלא נוחה.
אני שוב צועק אל חלל החדר הגדול, הקירות הם אלה ששומעים אותי, לא אף אחד אחר במקום הכול כך דפוק הזה.
הצעקות שיוצאות ממני לא מתאימות לי בדרך כלל, אני מתחיל לפחד מעצמי עם כול רגע שעובר לו.
לקחתי נשימה עמוקה אל ראותיי, נשימה עמוקה ורועדת שלא מצליחה להעלים את הפחד החששות והכאב.
ממשיך להאבק עם רצועות העור שמשפשפים את בשרי.