גלי הסבל.

חוף נטוש בחצות. אור הירח המלא מאיר את הגלים. יש תזוזה קטנה באחד הגלים. יד מצולקת מגיחה מבעד לכחול-שחור של הים. אוחזת נואשות בחול הרטוב.
בגדיה הרטובים נדבקים לגופה השברירי, שלא ראה אוכל כבר שבוע שלם. היא אומנם צנומה, אך תקוותיה להגיע לשם היו עצומות, למרות כל הקשיים הנוראים, והתנאים, לא-תנאים.
עיניה כבר היו יבשות לחלוטין, לא נותר בהם דמעה אחת מרוב הבכי. היא נגררה על החול שנדבק לגופה הרטוב והמלוח, וניסתה להגיע לאחד הסלעים שנעמדו קרוב לצוק, לפני הגאות. לא היה לה יותר כוח לעוד שנייה אחת בים הגועש וחסר הרחמים. כל שנייה סבלה, הכאב ברגליה, והדקירות בידיה. היא כבר לא הרגישה את כפות ידיה, והיה לה קשה להיגרר על החוף מבלי לאחז בדבר.
לאט לאט איבדה תחושה גם ברגליה, היא זזה לאט מאוד, מכאיבה לעצמה כל פעם שנושמת, גם אם זאת נשימה רדודה.
'אני..' מלמלה לעצמה בכאב,'לא מסוגלת.'
היא נפלה על החול בכניעה. מחכה שהים שוב יסחוף אותה אל הסיוטים והמוות.
'אחרי כל מה שעברת?' החלק הנחוש בראשה התעורר, היא הייתה זקוקה לו. הוא מה שהחזיק אותה בחיים כל הזמן הזה, הוא זה שקלט מה צריך לעשות, וכיצד לשרוד.
אחרי כמה שניות של מחשבה ושל מלחמה בין ההיגיון והנחישות, הנחישות ניצחה.
היא המשיכה להתקדם באנקות כאב, ופליטות קטנות של זעקות.
אחרי כמה דקות של ייסורים מוחלטים, היא החלה להרגיש את הגלים הקרירים נוגעים בכפות רגליה היחפות. זעקת עזרה קטנה נפלטה מפיה והיא ניסתה להתקדם יותר מהר, אך זה מאוחר מדי.
הגלים החלו להרטיב את מותנה, ואחר כך את ידיה הצמודות לגופה בקשיחות. הים נסוג ולא חזר במשך כמה שניות. היא לא העזה להביט לאחור.
גל חזק שטף אותה מין החוף כמו צדפים על החול, סוחף אותה בחזרה לסיוטים, ולסבל.