הנקמה השלישית פרק שמונה

שוב הייתי בן שמונה. שוב אחותי הקטנה בשנה מגי אחזה חזק בידי כשברחנו למחנה.
"ריי," היא מלמלה. "אנחנו נצליח להגיע?"
"ברור." אמרתי.
"קנרוג!" שאגו הקיקלופים מאחורינו. "אנחנו נטחן אתכם!"
"הגעתי!" צעקתי. "בואי, מגי."
"אני באה!" היא חייכה, אבל מעדה על שורש עץ ואחד הקיקלופים הרים אותה מרגלה.
"היי! תעזוב אותה!" צעקתי, אבל הקיקלופים היו עסוקים מדי בלצחוק.
"ר-ריי." היא מלמלה.
הקיקלופ שתפס אותה העביר אותה לאחד הקיקלופים האחרים. "אתם יכולים לקבל אותה. אני רוצה את השלל הגדול."
צעדתי כמה צעדים לאחור. הקיקלופ שלך יד לתפוס אותי אבל אז התקפל.
"מארה על ראש זה שהקים את המגן הקסום הזה." הוא אמר.
"אז מה נעשה?" שאל אחד הקיקלופים.
"ניקח אותה. כנראה שנצטרך להסתפק בזה היום." והם הלכו.
התכוונתי לרוץ אחריהם, אבל מישהו תפח על כתפי. הסתובבתי וראיתי מישהו שנראה כמו חצי-סוס וחצי-אדם – קנטאור.
"אל תעקוב אחריהם." הוא אמר לי. "זה לא יעזור לאחותך אלא רק יהרוג אותך."
"אבל, מגי…" השפלתי את ראשי. ידעתי שהוא צודק, לא שזה עזר לתחושת האשמה שלי.
הרבה זמן לקח לי שחזרתי לשגרה. וגם אז נשאר בי העצב הישן הזה.

"ריי!" קייטי טלטלה אותי בזהירות. "אתה בסדר?"
"מה…?" מלמלתי. ראיתי את כולם סביבי לוטשים בי מבטים.
"אתה פשוט קרסת על הסיפון." הסביר טימי. "משהו קרה?"
לא עניתי. פתאום הכאב הישן חזר אלי בבת אחת. מגי מתה, ואני הייתי צריך לצפות למה בפעם השנייה.
"אני… אני בסדר." אמרתי לבסוף. "פשוט היתה לי קצת סחרחורת. לנצח קיקלופים זה דבר מתיש."
קייטי הנהנה. "מן הסתם. כדאי שתנוח, ייקח עוד הרבה זמן עד שנגיע לרומא."
פיהקתי. "אתם תעירו אותי אם יקרה משהו, נכון?"
"ברור." אמר אנדי.
לא היה לי כוח להגיד לילה טוב. הלכתי (או יותר נכון זחלתי) לחדר שלי ונרדמתי מיד.

למזלי, השינה היתה ללא חלומות, ואף אחד לא העיר אותי. זה היה כמעט חשוד – כמו השקט שלפני הסערה.
עליתי לסיפון העליון. צפיתי לעשרות מפלצות שעסוקות בלעשות מהחברים שלי ארוחת ערב אבל רק קייטי היתה שם.
"היי." היא אמרה לי. "כבר התעוררת?"
משכתי בכתפיי. "חצויים לא נוהגים לישון הרבה כשהם במסע לחיים ולמוות."
היא צחקה, אבל היה בצחוק הזה נימה קלה של מתח. "הלוואי שלא הייתי חצויה."
שנינו שתקנו. הבטתי מעבר לסיפון וחשבתי על חמישים מקומות אחרים שהייתי רוצה להיות בהם במקום טרטרוס.
בסוף קייטי הביטה בי. העיניים שלה היו כמו קלידוסקופ – משנות את צבען כל הזמן. אני מכיר אותה כבר שנים ועדיין לא הצלחתי להחליט מה צבע העיניים שלה.
"אתה יודע…" היא מלמלה בחצי פה, החצי השני כנראה לא רצה לדבר. "היה משהו שרציתי להגיד כבר וניסיתי להסביר אותו לטימי, אבל לא אמרתי לו."
"אז… את יכולה להגיד לי אותו?"
היא השפילה את ראשה. לא ידעתי מה הדבר הזה, אבל זה כנראה דבר רציני. "טוב, אז ביום שהגעתי למחנה – "
ופתאום, הספינה נטתה הצידה ואני וקייטי נפלנו. כולם עלו גם לסיפון, מנסים לשמור על שיווי משקל.
"נו באמת!" צעק טימי. "בשביל מה יש סונאר אם כל חצי דקה – "
הספינה שוב התנודדה. יצור ענקי בעל צבתות ומחושים הצליח לעלות לסיפון.
נחנקתי כשזיהיתי את המפלצת, זאת שהייתי נוהג לצחוק עליה בשיעורי מפלצות במחנה, אבל עכשיו ממש לא צחקתי.
זאת היתה סקולופנדרה, שהייתי קורא לה שרימפזילה.