סיפורנו לא מוכר, לא רומנטי במיוחד

זהו סיפורי המוזר, לכם הוא לא יעזור אבל הסיפור הזה הוציא מליבי את הקפור.
היה היה איש, שלומיאל אמיתי והוא ניגן על פסנתר ועל מיתרי ליבי.
הוא ישב על יד כיסא, ידיו על הפסנתר חליפתו שחורה צווארו חיוור. הוא ניגן מנגינה מפחידה אך מרהיבה ביותר, ניגן כמה שעות ואף פעם לא דיבר.
אני ישבתי בכסאי שתיתי יין עם ידידי ובהיתי באישי כל היום וכל הליל. על הפסנתר הייתה כוסית מלאה אלפי שטרות, האיש היה מוכשר אבל בודד וחסר חלומות. הסתכלתי עליו כך, כל כך הרבה זמן ואחרי מספר שבועות פניתי לומר דבר. הסתכלתי לראשונה בעיניו הירוקות, הסתכלתי על ידיו ועל אצבעותיו הארוכות.
שיערו השחור היה פרוע מתמיד הוא היה עייף אבל תמיד התמיד. אמרתי לו שלום אבל הוא לא פצה את פיו ואחרי כמה שניות רציתי לריב. לפני שהספקתי לומר הוא סוף סוף דיבר. גם לי שלום הוא אמר ומאז הכל זימר.
כל יום הייתי יושבת, והוא ניגן על פסנתרו חיכיתי הרבה זמן ושביתי את לבו.
סיפורנו לא מוכר, לא רומנטי במיוחד. אבל בשבילי ובשבילו זה משהו מיוחד. לא אכפת לי שהוא מוזר, תמיד חליפה וכפתורים העיקר זה המרגש ואלפי הימורים.