500 ימים עם סאמר.

אוף.
אני שונאת את ההרגשה הזאת,
אחרי שאני רואה סרט כל כך טוב,
אני לא מפסיקה לחשוב עליו למשך שבוע.
יש לי חיוך מטופש ודמעות על שני הלחיים.

500 ימים עם סאמר.
כל הזמן שהייתי מחפשת סרט כדי להעביר עם עצמי את הזמן, איכשהו השם של הסרט הזה תמיד היה מופיע, בכל מקום.
ולא הייתי לוחצת, לא הייתי נכנסת.
מעניין מה היה מיוחד בדקה הזאת, לפני כבערך שעה וחצי, שלחצתי על הסרט והחלתי לצפות.

500 ימים עם סאמר.
זה אחד הסרטים הכי עוצמתיים שראיתי,
הסרט הזה היה לגימה של כשעה, שלושים דקות ועשרים ושש שניות של יין משובח.
פשוט אומנות, כל כך חכם ומעורר השראה.
דמויות יוצאות דופן, לא מושלמות בעליל, טיפה של מוזרות ולא נורמליות.
שחקנים פשוט מתאימים כמו כפפה ליד, מעבירים לך את כל מה שדמות מרגישה, חושבת…כאילו אף אחד לא כתב אותה, אלא היא חיה ונושמת.

500 ימים עם סאמר.
זהו לא סרט של סיפור אהבה.
זהו סיפור של חיים, הסרט הזה כל כך לא צפוי שאתה נהנה מכל רגע ורגע, ומכווץ את התחת כל שנייה (כן…זה מה שאני עושה במצבים מביכים, כשיש מתח וכשאני דרוכה…אל תאשימו אותי…)
אני בהחלט מרגישה את הלב שלי פועם חזק.
אתם בטח צוחקים ולא מבינים איך סרט יכול לחדור כל כך עמוק, אז אוליי לא ראיתם את הסרטים הנכונים, שהם כל כך יפים ומרוב שהם כל כך טובים זה כואב שזה גורם לך לבכות.

500 ימים עם סאמר.
סרט עם הומור משגע, אתה לא מפסיק לצחוק.
מי שכתב אותו, כתב רגעים שהם פשוט מגוחכים וטיפשים,
כמו הקטע שהוא כביכול רוקד ברחוב והכל בראש שלו, הרגע שהוא צועק באוטובוס והרגע שהם צועקים בקול "penis". רגעים שהזכירו לי את הרגעים שלי, כמה אנחנו מגוחכים לפעמים וטיפשיים.

500 ימים עם סאמר,
זהו לא סרט,
זהו סיפור חי והולך,
סיפור על בדידות, אהבה, אכזבה, הצלחה, צירוף מקרים, גורל, צחוק, עצב.
זהו סיפור חי ונושם,
כמו החיים עצמם,
כמונו בעצם,
חיים וחווים את אותם חוויות מבלי לדעת מה עתיד לקרות, בלי לשלוט בבית הבובות של אלוה-ים.

ומי שקרא עד עכשיו את הכול ולא ראה את הסרט,
שירוץ עכשיו.
כי הסרט הזה בהחלט מצטרף לרשימת הסרטים ה- (אין מילים בפי לתאר את העוצמה שלהם) שראיתי אי פעם.