?What To Do (עונה 2) פרק 19

-נקודת אמבר-
"היייייי" נכנסתי בחיוך לחדר של רוז והיא עיוותה את פניה
"למה באת?”
"סיפרתי לך כבר. לחדר הזה יש המון משמעות בשבילי וזה לא שיש לי משהו אחר לעשות עם החיים שלי.” משכתי בכתפיי והיא צחקה
"יאייי זו התקדמות.” צחקתי והתיישבתי לידה
"רוצה שאני אספר לך 5 דברים עלי ואז אז תספרי לי 5 דברים עליך?”
"אוקי. זה לא שיש לי משהו אחר לעשות.” היא חיקתה אותי ואני צחקתי
"אוקי… מאיפה להתחיל? אממ-”
"את והארי יצאתם?” נפלט לה והיא כיסתה במהירות את פיה
"לא.” עניתי לה במהירות
טכנית- לא שיקרתי. אפעם לא יצאנו.
"האם את פגשת אותו אי פעם?” היא המשיכה לחקור
"כן.”
"האם אי פעם הרגשת אליו משהו?”
"אני..” הפה שלי התייבש
אני לא רוצה לשקר לה. אני יודעת שזה מוזר לסמוך על נערה קטנה שפגשתי רק אתמול והיא לא ממש מסמפטת אותי, אבל-
"רוז!” מישהי התפרצה לחדר ואני ורוז הפנינו את ראשינו לכיוון הדלת
"אמא?” מבטה של רוז השתנה לאחד אדיש
"רוז!!” אמה קראה מפוחדת ורצה לעבר מיטתה
"תקחי את התרופה! בבקשה!”
"אני באמצע משהו.” היא סיננה בכעס
מה לעזאזל קורה פה? זו אמא שלה? למה היא מדברת אליה ככה?
"גברתי,” החלטתי להתערב
"אני המטפלת הצמודה שלה מעכשיו. אל תאדגי, אני מטפלת בה נפלא.” ניסיתי לחייך
"זה נכון?” אמה של רוז העבירה את מבטה אלי
"כן.” רוז מיהרה לומר
"אני אחזור מאוחר יותר.” אמה העיפה עוד מבט אחד בשתינו ויצאה החוצה.
"אני דורשת הסבר.”
"לא סובלת אותה..” היא מלמלה בשקט
"רוז!!” הזדעזעתי
"איך את מדברת?? זו אמא שלך!!”
"היא לא אוהבת אותי בכלל.” ראיתי שהיא מתאמצת להחזיק את הדמעות
"אני הולכת להביא לך מים. אני אחזור עוד שנייה"
~~
"קדימה. ספרי.” הורתי על רוז ולקחתי את כוס המים מידה
"אוקי… אז יש לי עוד 3 אחים קטנים, ואני הגדולה ביותר… אפעם לא היה חיבור ביני לבין אמא שלי-”
"זה לא אומר שהיא לא אוהבת אותך!! ראיתי את המבט בעיניה כשהיא הסתכלה עליך!! היא אוהבת אותך יותר ממה שאני אוהבת את חייה!!” לא יכולתי להתאפק
רוז שתקה והיא הביטה בי
"תקשיבי. את אמא שלי איבדתי. ואת יודעת למה הפסקת לרקוד?” שאלתי אותה וחיכיתי לתשובה
כשראיתי שהיא ממשיכה לשתוק המשכתי לדבר
"כי באותו הזמן שרקדתי היא הייתה בבית החולים, בחדר הזה. והיא נאבקה על החיים שלה. ואני הגעתי כמה דקות ספורות לפני מותה.” בקושי יכולתי להזיז את השפתיים שלי ולהמשיך לדבר
זה קרה בחדר הזה. ממש פה. לפני כמה שנים… עצמתי את עיני והמשכתי לדבר
"ואז פגשתי את ה-”
פאק. פתחתי מהר את עיני וניסיתי לא להסמיק. פאק!! אני לא מאמינה שזה קרה לי עכשיו
"פגשת את מי?” מבטה של רוז הפך לאחד חשדני
"לא משנה. תמשיכי לספר לי על עצמך. למה חשבת שהיא לא אוהבת אותך?”
"אני לא יודעת… פשוט… היא עובדת באיזו משרה גדולה וחשובה וכל הזמן היא מעירה לי ו.. אני לא יודעת. היא זקנה מדי בשביל להבין אותי. בקושי הייתי מדברת איתה עד שנפתחתי. ואז כשנפתחתי התחרטתי על זה. ואז המשכתי להיות סגורה בתוך עצמי.”
"ומה עם חברות?” המשכתי
"את באמת רוצה שאני אכנס לזה?”
"כן.”
"אז… אממ.. לפני כמה שנים פגשתי את החברות הכי טובות שלי ונהפכנו לחבורה.. אבל התפרקנו. ונשארתי לבד.”
"מה?? איך זה קרה??”
"היינו חבורה של 10 בנות. אחת עברה לפנימייה. 3 נטשו אותנו לטובת ה'מקובלות'”. היא עיוותה את פניה בגועל
"נשארו עוד 6..”
"אני פה. וזה משאיר עוד 5”
"נו…?”
"2 מהן עברו לבית ספר של מחוננות. 1 פשוט נעלמה.. 2 מהן שנשארו מדי פעם באות לבקר..” היא נאנחה
"הייתן 10 בנות!! איך התפרקתן?!”
"אחת מהחבורה שלנו נעלמה. היינו שבורות. ה'מקובלות' הפרידו בינינו ולקחו איתן עוד 3. עוד אחת עברה לפנימייה. 2 נסעו ללמוד באיזה מקום יוקרתי. אני חליתי ו2 פשוט נשארו..”
אחרי כל מה שהיא סיפרה לי, שום שריר בפניה לא זז.
"הן היו חברות טובות שלך?”
"הכי טובות.”
"אז איך את לא בוכה? איך את לא מבעיה שום צער? חרטה..?”
"כי אני שונאת להשבר. ואני שונאת לבכות. והן לא שוות את זה.”
אלוהים. כמה צער בילדה אחת קטנה. אני יכולה לראות את זה בפניה. היא כלכך עדינה… רק צריך להתחבר אליה
"התחלתי להתנדב בעמותות של בעלי חיים.. ומדי פעם עבדתי… אבל זהו פחות או יותר.. ואני לא מאמינה שאשכרה סיפרתי לך את זה.” היא נאנחה
"אם את תספרי על זה למישהו את מתה.” היא הוסיפה
"את יכולה לסמוך עלי.” צחקתי
"אני יודעת שאמרתי שאני לא רוצה לצאת איתך ליום כיף.. אבל האמת.. שזה ממש עדיף על להיות בבית חולים המגעיל הזה.” היא גלגלה עיניים
"תקשיבי. השיחה הזו גרמה לי לחשוב הרבה… ואני הגעתי למסקנה.” קטעתי אותה
"מה המסקנה?”
"שהפעם הבנאדם שיצא מפה, מהחדר הזה יהיה בריא.”
"פחחחחחחחח זה לא הגיוני.”
"תקשיבי. בואי נעשה עסקה. אם את לוקחת את התרופה, אני תורמת לך את השיער שלי.” אינלי מושג איך המילים האלו יצאו מהפה שלי, אבל לא התחרטתי עליהן.
"באמת?” היא הביטה בי מופתעת
"כן!” חייכתי אליה
"אבל…”
"נו טוב.” היא וויתרה
~~~ https://www.youtube.com/watch?v=LVnvikQpEig
-נקודת מבט הארי-
"אני מופיע היום בערב" הודעתי לאמה בזמן שהיא בישלה ארוחת צהריים
"אההה… אני יכולה לבוא איתך?”
"יכולה?! ברור שאת באה איתי!!” צחקתי ומשכתי אותה אלי לנשיקה
"הארי!! הארי!!” היא צחקה וחבטה בגבי כי לא שיחררתי אותה
"האוכל נשרף!!” היא פלטה צווחה קטנה ורק אחרי שנישקתי אותה שוב על ראשה עזבתי אותה
"אתה מפגר.” היא המשיכה לצחוק
"אנחנו נצא היום בסביבות 5 אוקי? אני צריך ללכת לרגע… ניפגש עוד שעתיים.” מיהרתי לצאת החוצה ולנסוע
הולך להיות לי בקרוב ילד. או ילדה. ואחרי שהסיפור עם אמבר נגמר- הוא נגמר? הוא לא יכול להגמר ככה… זה לא משנה עכשיו! ניסיתי להפסיק לחשוב עליה. על הגוף המושלם והקטן שלה. על השפתיים העדינות האלו. על השיער הארוך והגלי שלה…
מה אני עושה?! אני עומד להתארס הלילה לאמה!!! אני אוהב את אמה!!
'…אתה באמת אוהב את אמה…?' התת מודע שלי לחש
ברור שאני אוהב את אמה!! איזו שאלה מגוחכת!!
התפללתי שהנסיעה הזו תגמר רק כדי להפסיק לחשוב על אמבר… הדלקתי את הרדיו.
לא עוזר. השיר החדש של קייטי פרי מתנגן…
"Unconditionally…”
כיביתי במהירות את הרדיו והגברתי את מהירותי.
כשסופסוף הגעתי, לחנות הקטנה הזו של הטבעות כיסיתי את ראשי ועיניי ונכנסתי במהירות לחנות
"היי. אני מחפש טבעת טירוסין.” לחשתי למוכר המופתע שעמד מולי
הוא הנהן בראשו וסימן לי לבוא אחריו.
אלוהים. ראשי התחיל להסתחרר.. אני עושה את מעשה הנכון?
"אני אקח את זו.” מיהרתי לומר
כן. אני כן.