הימים שעברו בלעדייך

ביום שלפני…
"סיגלית?" דיבר קול מוכר ואהוב בטלפון. היא נמסה בתוכה.
היא ידעה מי זה. היא שמחה לשמוע אותו.
"רוןרון.. יש חדש?" שאלה בטון שבבסיסו היה סתמי אבל גם משהו אחר…
"לא מותק ואצלך?" הם המשיכו לפטפט כמה דקות וסיגל שמחה. הם לא דיברו כבר זמן מה.
לבסוף רון אמר את הסיבה שבגללה התקשר מלכתחילה.
"מאמי, יש עוד שעה מסיבה של כמה חבר'ה בבר… רוצה לבוא?" שאל בטון מפציר.
האמת שסיגל כבר קצת הייתה משועממת. היא הסתכלה מחוץ לחלון. השמש בדיוק שקעה ושעת הדימדומים ירדה. הרקע העירוני מהקומה שלה, קומה 24, שיווה למקום מראה קסום. האוויר היה חמים ונעים. בקיצור, לילה מושלם לבילוי.
"ברור שאני באה… תאסוף אותי למטה עוד חצי שעה?"
"אין בעיה…"
סיגל התרגשה. היא התאפרה, הסתרקה בחרה שמלה חמודה שקנתה לפני כמה ימים ויצאה.
"שירות המוניות הגיע" אמר ונשק לה. היא צחקה. השמש כבר שקעה והלילה היה חסר כוכבים.
הם בילו שעות בפאב. הם צחקו עם החבר'ה ושתו.
בסוף הלילה סיגל הרגישה לא טוב. היתה לה בחילה. היא רצתה ללכת הבייתה, ויצאה כדי ללכת, כי הבניין שלה היה רחוק בסך הכל שני רחובות.
היא הצטלמה עם רון והחלה ללכת לכיוון ביתה. בגלל השעה המאוחרת, או בעצם המוקדמת, היה קר.
פתאום הרגישה מכה מאחור.

היום הראשון…
היום עבר במהירות, כמו בתמונות. הוא התקשר אליה. היא לא ענתה. הסלולרי שלה, שלא רגיל, היה סגור.
הוא ניסה מאוחר יותר. היא לא ענתה.
הוא התקשר אליה עוד 10 פעמים. כלום. הוא התחל לדאוג.
דפיקה בדלת. "סיגליתי?"
בדלת נמצאת השכנה. מחפשת את חתולה שלה.
הוא הלך לבית שלה ודפק בדלת. שום קול. הוא דפק יותר חזק. כלום.
הוא פתח את הבית במפתח וגילה שאין שם אף אחד. הוא התקשר למשטרה.

היום השני…
החיפושים אחרי סיגלית התחילו. רון כבר התחיל לדאוג. הוא לא הפסיק לחשוב עליה. היא הייתה בכל מקום שאליו הלך: בסופר, בבית, בתחנת המשטרה. הוא היה עצוב, והדאגה מילאה את ראשו. הוא לא הפסיק לחשוב עליה. רון, למרות שלא הראה בד"כ את רגשותיו, מצא את עצמו בוכה מרוב דאגה, אבל הוא לא וויתר. הוא האמין שהיא בסדר. השעות שהעביר בתחנת המשטרה הקודרת, שקירותיה צבועים באפור והמזגן דולק בה בקור ובחום, שברו אותו.
הוא מעולם לא שיער שזה יקרה לו… והאשים את עצמו. הוא האמין שזאת אשמתו, הוא לא היע ללוות אותה הבייתה. הוא הניח לה ללכת. הוא,הוא,הוא.
אפילו כשחזר הביתה, הבית נראה לו עגמומי, כאילו הצבע של העולם דהה והשאיר אחריו רק עצב.

היום השלישי….
סיגל רשמית נחשבה כנעדרת.
רון ידע את זה לפני רוב האנשים מהסיבה שהיה איתה בלילה שבו נעלמה.
הוא התחיל לחשוב שאולי זו הפעם האחרונה שאי פעם יראה אותה. הוא נזכר בזה שתכנן להפרד ממנה, והתחרט בכל ליבו. הוא ידע שהתנהג בטיפשות שגובלת בטמטום. הוא הבין מה הלך להפסיד והפסיד, אף על פי שרצה להאמין שלא ושהיא אכן רק נעדרת על אף תחושתו, ככה או ככה.
הוא בילה את היום בבהיה בקיר של חדרו ורק קם על מנת להכין לעצמו כריך.

היום הרביעי…
נמצאו שאריות של דם באחד הרחובות המקשרים בין הפאב ובין הבית של סיגלית. הוכח שזה הדם שלה.
הוא כבר נשבר לחלוטין. הוא לא וויתר והמשיך להאמין שהיא בחיים. הוא נזכר שוב ברצונו לזרוק אותו. איך שהחיים לפעמים אירוניים. רק אחרי שאיבד אותה בצורה אכזרת הרבה יותר הבין את הטעות שלו. והוא, כך או כל היה מאבד אותה.
הוא סירב להפגש עם משפתו מכריו ובכלל כל אחד מהסביבה. הוא לא יכל להתמודד עם אנשים שמנסים לעודד אותו. זה היה יותר מידי. הוא סירב לקבל את זה שהיא… הוא אפילו לא רצה לחשוב על המילה הנוראית הזו שפתאום קיבלה משמעות מחודשת.

היום החמישי…
הגופה של סיגלית נמצאה. היא קיבלה מכה בראש, ולאחר מכן בבטן. לבסוף השודד לקח לה את התיק וכשניסתה להתנגד דקר אותה. זה היה צפוי, אבל הוא עדיין סירב לקבל את זה שזוהגופה שלה. הוא האמין שהיא בחיים, או לפחות רצה להאמין. הוא הביט על השוטר שסיפר לו את הבשורות בתימהון והפתעה. "אבל אדוני השוטר, היא בחיים. זאת לא היא שם. אמר בהכחשה.
אבל שראה את תוצאו הבדיקות שהוכיחו שזו היא סירב להאמין.
הוא רצה בכל מאודו להאמין שהייתה טעות. הוא היה מוכן להאמין בכל דבר חוץ מבאמת.

היום השישי…
סוף סוף נפלה עליו ההכרה. היא מתה… היא מתה…. הוא מלמל לעצמו כל היום.
הוא כר לא הכחיש. רגשות עזים הציפו אותו. הוא חש שלעולם לא יתאושש. מההלם. מהעצב. מההפתעה. מהפחד… הטראומה שחווה הציפה אותו. הוא דימה כל הזמן שהוא שומע את סיגל קוראת לו או את צעדיה על מפתן דלתו, מתגרים בו שיבוא ויבדוק אם היא שם. והוא באמת בדק. כאחוז דיבוק הוא רץ לדלת כל פעם בתקווה מחודשת "סיגל?" וכשנוכח שאינה שם, כל פעם התאכזב מחדש.

השבעה…
הוא דיבר עם זקן מסתורי שעמד בצד.
"הו ילדי מדוע את בוכה?" שאל. כאילו שהוא לא יודע.
"אתה הרי יודע."
"ובכן , אני לא. יש כאלה שבוכים על טוב ליבה של סגל, ויש כאה שבוכים על נדיבותה. ואתה?"
"אני… עד אהבתה, על צחוקה, על יופיה וכן, גם על טוב ליבה" הוא ענה בעצב ובמבט מושפל.
"ובכן, ילדי, דע לך שהיא ממש פה בליבך.. והיא רוצה שתמשיך הלאה."
הוא הרים את בטו לענו לזקן אך נוכח שהוא כבר לא שם.

לאחר ימי האבל…
סוף סוף היה לרון זמן לחשוב. הוא חשב על שיחתו עם הזקן והבין. עלו להמשיך הלאה. למצוא מישהי אחרת. לא עכשיו, כמובן, קודם על ליבו להתאושש. עליו לבנות קריירה,אולי לעבור לעיר אחרת…
ואכן כך עשה. לאחר מספר ימים מצא עצמו אורז מזוודה ומביט בסיפוק בבית שהוא עומד לעזוב על כל רכושו.
הוא התכוון לעזוב כאשר משהו הציק לו בבטנו.
רגע לפני שסגר את האור ועזב סופית את הדירה, הוא לקח את התמונה הקטנה הממוסגרת שלה ושלו, מהיום ההוא, שעמדה ליד המחשב והכניס אותה למזוודה.