קצת מהכל- פרק 14

חזרתי הביתה, התקלחתי והתארגנתי. התקשרתי לעידו ודיברנו יותר מחצי שעה בטלפון על העניין הקטן ההוא. הוא ואחותו ישבו ביחד בחדר שלו ושמו את הטלפון על ספיקר כדי שאני אוכל לדבר עם שניהם. אחותו התייעצה איתי כי היא הייתה צריכה עצה ממישהו אובייקטיבי. אחותו של עידו בכיתה ט, והיא שוקלת אם לעבור בית ספר. היא הציבה בפניי את כל האפשרויות, והיא רצתה מישהו שאולי לא מכיר אותה, ולא יודע את החיבור שלה למקום כזה או אחר, כדי שיוכל לעזור ולהשפיע. אמרתי לה את דעתי, אני לא יודעת כמה היא קיבלה אותה. בשלב מסוים נטלי יצאה מהחדר ואז עידו דיבר רק איתי. המשכנו בשיחות הרגילות. הוא שאל איך היה בטבע, אם למדתי משהו חדש, אם יצרתי משהו. הוא גם אמר לי שהוא מצא בקלות כמה דברים להראות לי, ואני שמחתי והייתי מאושרת.
אחרי השיחה יצאתי לפגוש את הבנות במקום שהן סימסו לי. ישבנו שם עד כמעט אחד עשרה בלילה, לא עניין אף אחד שמחר יש לימודים. ישבנו וצחקנו. נועה המשיכה והמשיכה לדבר על עמרי, אני לא הבנתי למה. השיחות שלה בעיקר עסקו בכמה הוא מושלם, כמה היא רוצה אותו, כמה יש לו גוף מהמם ואיזה אופי מושלם יכול להיות לו. אני הדגשתי לעצמי במוח את המילה יכול. אז סבבה, הוא פנה אליי מיוזמתו, מהרצון להצליח, אבל יש לו התנהגות של בנאדם חרא. מעיין מצידה הייתה איתי באותה סירה, גם היא לא הבינה מה נועה מוצאת בעמרי.
חוץ מזה הן שאלו אותי על יואב, לא באמת ידעתי מה להגיד. אמרתי להן שהכל טוב, שהתנשקנו וזה, שהוא חמוד לאללה, שהוא מקורי, מעניין ומסקרן. הן אמרו שהן שמחות לשמוע אותי כל כך מאוהבת. אני באמת מאוהבת? אני מתחילה להרגיש שזה פשוט לא נכון.
נפרדתי מהן וחזרתי הביתה. שוב התקלחתי, במקלחת אני תמיד נרגעת. יצאתי החוצה ובגלל שהיה לי די חמים וכי אני אוהבת מתחת לפוך ללבוש רק בגדים קצרים, לבשתי איזה כותונת לילה נעימה שאמא קנתה לי פעם בחו"ל. התמרחתי במיטב הקרמים שיש לי ועוד הייתי קצת במחשב עד שהרגשתי ממש עייפה. דיברתי עם יואב בכמה סמסים מתוקים, הוא באמת מקסים. כשהייתי בשלבי ההתארגנות ללכת לישון קיבלתי סמס חדש. את שיחת הסמסים הקטנה ביני לבין יואב כבר סיימתי עשר דקות לפני, מי עכשיו מחפש אותי? 'עידו' נכתב לי. פתחתי את ההודעה.

מנק' המבט של עידו:
אחרי שסיימתי את השיחה עם ליה המחשבות שלי לא הפסיקו להציק לי. ילד חננה יושב וחושב על בחורה, זה עוד לא קרה לי. חשבתי על השיחות שלנו, על הכנות שלנו, על החיוך שלה כשהיא עזרה לי להרים את קרעי העיתונים של הילדה השנייה, הצרחנית. לא הפסקתי לחשוב על הכתבה, עברתי עליה שוב ושוב. עברתי גם על הטקסטים שמצאתי בשביל להראות לה. ממתי אני כל כך מתלהב מדברים כאלה?
דפיקה בדלת עצרה את מחשובתיי. נטלי נכנסה בצעדים שקטים והתיישבה על המיטה.
" אפשר? " היא שאלה כשהיא כבר הייתה בפנים.
" דברי " אמרתי לה בחיוך. אם יש משהו שאני לא יכול לוותר עליו הוא הקשר בין שנינו. היא תמיד הייתה האדם שהכי אהבתי לדבר איתו, והיא תמיד הייתה שם בשבילי. זה לא משנה שיש לה הרבה חברות וחברים שאוהבים אותה, היא תמיד שמרה מקום לאחיה הגדול. אני לעומתה הייתי מועט בחברים ובאירועים חברתיים, תמיד היה בי קנאה קטנה לחיים שלה. אבל כל העניין הזה לא מנע מאיתנו להיות בקשר כל כך טוב כמו שיש לנו.
" הילדה הזו, ליה, מה הקטע? " היא שאלה בחיוך קטן.
" דוגמנית שלומדת איתי בשכבה ".
" דוגמנית? " היא שאלה בחיוך. באמת ירדתי לרמה כל כך מזלזלת וקראתי לליה פשוט דוגמנית? אכלתי את עצמי על זה אחר כך.
" אני חושב שראית פעם תמונות שלה, לחפש לך בקטלוג באינטרנט? ".
" לא באמת דחוף לי כרגע, רק רציתי לדעת מה יש איתה.. אתה נראה מאושר כשאתה מדבר איתה ".
" את חושבת? " שאלתי.
" אני מכירה אותך יותר מכל אחד אחר.. אני רואה את זה ".
" אין לי באמת מה לעשות, יש לה חבר.. ".
" באמת? " היא שאלה מאוכזבת.
" כן.. " נאנחתי, מעניין מה יש בו שאין בי. אף אחת לא רוצה אותי? מה אני לא טוב בשביל אף אחת?
" אם אתה חושב עכשיו שאתה לא טוב לאף אחד, אני מכריחה אותך לצאת מהמחשבות האלה " היא אמרה לי בחיוך כובש. קריאת המחשבות שלה תמיד מפליאה אותי, היא יכולה מהבעת פנים קטנה להבין מה עובר עליי.
" אני מת עלייך " אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה בחיבוק אוהב.
אחרי שהיא יצאה מהחדר הרגשתי שאני לא ממש יכול ללכת לישון. לא הייתי עייף, ולא באמת היה לי מה לעשות. פשוט חיכיתי שהערב יעבור. הייתי במחשב ושיחקתי במשחקי המחשב שאני אוהב, אבל מצאתי את עצמי פעמים רבות פשוט לא מרוכז. רציתי להמשיך לכתוב על כתבות אחרות, או על נושאים שונים, אבל גם לזה לא היה לי ראש.
בסופו של דבר החלטתי לצאת מהבית. יש לי מזל שההורים אף פעם לא חוששים כשאני יוצא לי בלילה, הם תמיד יודעים שאני אחזור ותמיד יודעים שאני אסתדר, יש בינינו אמון מוחלט. אני גם לא בנאדם שיוצא הרבה או יוצא ועושה נזק לעצמו, ככה שזה אחת מהסיבות לאמון שלהם בי. הרגליים שלי הובילו אותי לבית של ליה. לא האמנתי שהגעתי לשם. באומץ מדהים שלחתי לה סמס, אמרתי לה שתרד למטה כי אני כאן. היא שלחה לי פרצוף מופתע וכתבה שעוד חמש דקות היא תרד.
אחרי חמש דקות שנראו כמו נצח היא ירדה. היא הייתה לבושה בבגדים קצרים ובקרדיגן נגד הקור, למרות שבכלל לא היה קר, לפחות לי לא. מה שכן רעדתי מהתרגשות, מה יש לי?! אני לא יכול להיראות כל כך חלש לידה. היא ירדה לקראתי במדרגות וראיתי שהיא קופאת מקור, טוב לא מפתיע היא עם מכנסיים קצרים וקרדיגן קטן. בלי לחשוב הורדתי את הסווטשרט מעליי וכשהיא הגיעה אליי ישר עטפתי אותה בו. היא חייכה אליי והתיישבנו בקצה המדרגות כשהרגליים שלנו על המדרכה. היא נצמדה אליי מרוב הקור, אני הרחתי את הריח שהיה לשיער שלה, בחיים שלי לא הייתי כל כך קרוב ככה לבחורה.
היא החזיקה בשתי הידיים הקפואות שלה את הזרוע שלי וניסתה להיצמד אליי מרוב הקור.
" איזה קור יא משוגע, מה אתה מוציא אותי ככה מהבית? מה אתה בכלל עושה פה? " היא שאלה בחיוך. החיוך שלה היה מושלם גם בלילה לאור הירח ואור הפנסים.
" אני לא באמת יודע " הודתי בפניה.
" אתה רוצה להיכנס פנימה? אני קופאת.. ".
" אני לא רוצה שההורים שלך יתפסו אותי בבית כשהשעה אחרי שתיים עשרה, כן אגב סליחה על השעה ".
" אין דבר " היא אמרה בצחוק, " לא באמת ישנתי ".
" אבל את תשני עכשיו פחות מ-6 שעות, לא נעים לי ".
" עידו תפסיק להתנצל " היא אמרה בחיוך, " נכנסים? ".
" קצת טוב לי הקור.. " אמרתי לה, למרות שזה היה שקר אמיתי.
" טוב לך הקור? " היא שאלה צוחקת כששמעתי שהשיניים שלה רועדות, אני לא יכול לראות אותה כשקר לה, " למה? " היא שאלה ונאחזה בי יותר חזק. אני באינסטינקט לקחתי את יד שמאל שלי, בה היא החזיקה ועטפתי אותה כדי להחזיק בזרוע שמאל שלה, היא הייתה כרורה אליי לחיבוק. ליה אמסלם נאחזת בי ובחום הגוף שלי כדי להתחמם, יש יותר טוב מזה? אוי עכשיו אני סתם מדבר כמו גבר חרמן.. עידו תפסיק עם זה!
" אני… " אמרתי רועד, " אני פשוט.. כיף לי כשאת לידי " אמרתי לה בחיוך קטן.
" גם לי טוב כשאתה לידי " היא אמרה לי אבל לא הסתכלה עליי. דווקא עכשיו היא לא מסתכלת?!
" די את רועדת.. " נאנחתי והתחלתי עם יד שמאל להעביר חום אל גופה. העברתי את ידי מעלה ומטה על יד שמאל שלה כדי לנסות ולחמם אותה, היא רעדה מקור לידי ולא יכולתי לסבול את המחשבה הזו.
" תודה שבאת.. " היא אמרה לי לבסוף והרימה את ראשה בקטנה כדי להתיישב בחזרה כשהיא מסתכלת עליי. השיחה שלנו הייתה מוזרה לי, שונה, זרה. לא הייתי רגיל למצב כזה. היא התקרבה כדי לשבת צמוד יותר אליי וכדי שתפסיק לרעוד מקור, טוב נו אני חייב להיכנס לבית שלה, היא לא יכולה להמשיך לרעוד ככה.
" את מודה לי שבאתי? " אמרתי בצחוק, " אני באתי במקריות.. לא באמת הייתי אמור להיות פה ".
" תוכל להסביר לי למה אתה פה לפחות? " היא שאלה, הייתי חייב להיות כנה לרגע.
" לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך.. " אמרתי לה במהירות, באומץ שאף פעם לא היה לי.
" האמת.. " היא נאנחה בעצבות, " גם אני לא ".
" השיחות איתך גורמות לי להרגיש טוב כי מכבדים אותי, רוצים בשיחות איתי, מתעניינים בי. זה דברים שאם היו אומרים לי מזמן הייתי צוחק להם בפרצוף ". היא ציחקקה, צחוק אמיתי והסתכלה על עיניי.
" כשהרמנו את קרעי העיתונים של מעיין הבחנתי בעיניים החמימות שלך, מאז העיניים האלה תמיד עושות לי טוב ".
" איפה היית חמש שנים? " שאלתי אותה בצחוק, " הקשר שלנו התבזבז ".
" הייתי עסוקה ברצון להיות מקובלת, מזמן כבר הבנתי שמעמד זה לא אישו ".
" אז מה כן? " שאלתי סקרן.
" חברות, אמון.. אהבה ".
" את מאמינה למילים של עצמך? " שאלתי אותה, מנסה להראות שאני לא מתרגש בכלל מהמילים שלה. לא הרבה אנשים יאמרו לי את המילים האלה ואני אשאר אדיש, אז עוד יותר כשזה יוצא מהפה שלה אני מתמוגג.
" בדרך כלל " היא חייכה אליי חיוך מתוק, " פשוט לפעמים אני לא מאמינה בקלישאות ".
" קלישאות הופכות את העולם למקום רומנטי יותר " חייכתי אליה והיא כתגובה החזירה לי בחיוך. החיוך שלה הורג אותי. בחיים שלי לא היה לי את הדחף הזה רק להתקרב אליה, רק לנשק לשפתיה הרכות, אני פשוט לא יכול לעשות את זה. ההורים שלי גידלו אותי להיות אדם מוסרי, גידלו אותי להבין, גידלו אותי להיות אדם טוב ומלא באמון. אני לא יכול לגרום לה לבגוד בחבר שלה, הוא בכלל חבר שלה?
" ליה.. " נאנחתי.
" מה? " היא אמרה לי בחיוך.
" אם אני אמשיך לשבת כאן עוד הרבה זמן זה לא יעשה לי טוב.. " הודתי בפניה.
" למה אתה מתכוון? עשיתי משהו? ".
" אני לא.. אני לא רגיל לסיטואציה כזאת " אמרתי לה. ניסיתי לצאת מהסיטואציה שנגמרה מהמילים שיצאו לי מהפה. אני לא רוצה לחשוב על מצב שהיא תתרחק ממני עכשיו, אני לא רוצה לגרום למה שאני מדמיין לו שיקרה, זה פשוט לא נכון. אני לא יכול לגרום לה לבגוד בחבר שלה בגללי, איך אני אחיה עם עצמי אחר כך? אבל בעיקר.. אני פשוט לא יכול לגרום לה לחשוב שאני רוצה אותה ליותר מרק ידידה שלי. אני טוב בלהדחיק רגשות.
" אין לך מה להתרגש, זה רק אני ".
" את לא סתם את " קבעתי בהחלטיות.
" עוד קצת מחמאות ואני אמות, זהו אתה הורס אותי.. " היא חייכה אליי. כבר נהיה לה פחות קר, הרגשתי שהיא כבר לא נאחזת בחיבוק החזק שלי.
" כבר פחות קר לך? " שאלתי קצת מאוכזב. שיט, אני לא צריך שהיא תחשוב שאני מאוכזב.
" עדיין קר פשוט השיחה ריתקה אותי, כשהשיחה מרתקת אני לא חושבת יותר על כלום ".
" ליה השעה כבר רבע לאחת.. את חייבת ללכת לישון ".
" ומה איתך? " היא שאלה.
" אני מסתדר " החלטתי. היא חייכה אליי והכריזה שבאמת צריך לישון ושצריך לקום מאיך שישבנו, לא באמת רציתי את זה. עליתי איתה במדרגות הקטנות שהפרידו את הדלת מהמדרכה. היא נשקה לי בלחי, נשיקה שלא רציתי שתרד ממני. היא חייכה ואמרה לי לילה טוב, ניסיתי להישאר מספיק בפוקוס כדי להחזיר לה בלילה טוב ולא להתפרק תחת רגליה. היא פתחה את הדלת, חייכה עוד חיוך קטן והדלת נסגרה. חיכיתי כמה שניות מסתכל על הדלת סגורה והתחלתי לחזור על עקבותיי. ההליכה הביתה הייתה איטית פי כמה מזו שבאתי איתה. כל הזמן במוח שלי שיננתי את המילים 'אני אוהב אותך', אבל ידעתי שהמילים האלה לא באמת ישפיעו.