דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 2

-נקודת מבט אושר אלמליח-

התקדמתי לכיוון החצר, נואש לקצת אוויר צח, איגליי זיעה קטנים מבריקים על המצח שלי, אני לא מצליח לנשום כראוי מאז הפסקתי לעשן.
כאילו מדבר שלם קובר אותי מתחתו בלי היכולת לנשום, אני חולף על פני חי שמבטו כרגיל אטום, הוא מתקדם אל מבניי המגורים, הוא לא מראה סימני גמילה- לעומתי.
אני מזיע, רועד, מתמלא עצבים, רק מחפש דרך כולשהי לפרוק את הכול ממני, אין שום דבר פה, אין פה שום דבר שיכול לשמש כסם כולשהו.
אפילו המזגנים נמצאים במקום שאף אחד לא יודע, ככה שגז מזגנים מחוץ לתחום.
אני חולף על פניי החדשים המדברים עם המנהלת, הם לא מקשיבים לה, הבחורה לוטשת מבטים, עיינה אדומות ושפתייה סדוקות, על פנייה ניכר לילות שלמים ללא שינה, היא מנסה להיגמל כבר כמה ימים, אני מכיר את התסמינים.
אני מתחיל להתקדם אל עבר ספסל הפיקניק החום הגדול הממוקם בקצה החצר, נואש לאוויר צח כדי להעלים ממני את התחושה של המדבר הקובר אותי חי.
אבל קולה של מנהלת המוסד עוצר אותי מלהגיע ליעדי, ״אושר אולי תראה להם את מבניי המגורים?״ היא שואלת, אבל בעצם היא מציבה עובדה מזויינת, אני נאנח בשקט ביני לבין עצמי, אני לא יכול לסרב לה כי היא עלולה לשים אותי בריתוק.
״טוב״ אני עונה בעצבים וביובש, שב על עקבותיי ומתקדם אל החדשים, המנהלת מציגה אותי בפניהם, סתם היכרות שהיא תמיד עושה בין כולם, אבל לאף אחד לא אכפת מההיכרויות הדפוקות האלה, כולם רק רוצים לחזור אל החיים שלהם ולצאת מהמוסד המעצבן הזה.
״מכאן״ אני אומר באטימות ובפנים קרות, המנהלת מסתכלת עלי בעצבים ואני ממהר לזייף חיוך מאולץ שרואים מהצד עד כמה הוא לא אמיתי, חיוך אמיתי לא היה לי מאז לפני שאבי מת מסרטן, מאז הכול הפך מעוות.
החיוך תמיד יפה רק בצד השני- בצד של הסמים.
הובלתי את החדשים אל מבנה המגורים, אף אחד לא דיבר, אף אחד לא אמר מילה אחת, זה שיגע לי את הראש, אני לא רגיל לשקט, אני מתגעגע לבית, לבית רועש מלא חמישה אחים.
אני השני, אבל אני לא יכול לחזור עד שאני לא אתנקה מסמים.
״אלה הם החדרים״ אני מצביע בידי בזלזול אל עבר מסדרון החדרים הארוך, אנחנו תשעה אנשים במוסד עכשיו עם החדשים, מוסד לגמילה לנערים ונערות.
מוסד גמילה מזויין.
אני עוזב את החדשים, שב על עקבותיי בחזרה אל החצר כדי לנשום אוויר כמו רצוני מההתחלה, כדי לברוח מהמדבר הדמיוני והמעוות שבתוך ראשי הקובר אותי חי, לא נותן לי את היכולת לנשום, הזיעה שוב מתחילה לגלות על פניי סימני הכר, אני נאנח בשקט, יוצא אל החצר הפתוחה וממהר לשבת על ספסל הפיקניק החום כהה, אוויר צח במקום הזה זאת הנחמה היחידה שלי, הדבר היחידי שעוזר לי להיגמל- עד כמה שאני יכול להיגמל.