דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 1

-נקודת מבט חי אברג׳ל-

אני יושב בקצה החצר ליד העצים הגבוהים המתמרים מעלה וגבוה, רוח דפוקה נושבת באוויר וגורמת לרגל שלי לרעוד בלי הפסקה.
עיניי בוחנות את החדשים שהגיעו לפני חצי שעה קצרה, שתי בנים, ובת אחת.
הם ישבו עם המנהלת של המוסד, היא דיברה איתם והם ניראו משועממים, ראו עצבים על הפנים שלהם, רצון עז לא להיות פה.
רצון עז כמו של כולנו.
רגלי ממשיכה לרעוד גם אחרי שחלפה הרוח והשמש ביצבצה מבעד לעננים, הרגל תמיד רועדת שאני רוצה שוב לקחת סמים.
אני מתגעגע אל האיגרוף, לכפפות האדומות-שחורות, אני מתגעגע למכות שהייתי נותן-חוטף, כול היופי באיגרוף זה לפרוק.
אבל מאז שהמאמן תפס אותי מעשן חשיש, אני פה, במקום המזויין הזה, במרכז לגמילה מסמים במקום להיות בתחרות הבינלאומית באיגרוף.
לעזאזל עם העולם המעוות והדפוק הזה.
קמתי מהספסל החום, מפסיק את הרעידות המעצבנות וצועד בגב ישר חזרה אל מבניי המגורים, חולף על פניי החדשים שלוטשים מבטים, מבט אחד מזלזל, מבט אחד אטום, ומבט אחד קר-מהבחורה.
זה לא מעניין אותי, שום דבר לא מעניין אותי במקום הדפוק הזה.
אני רק רוצה לגמור כבר עם הגמילה המפגרת הזאת ולחזור להתאבק, להתאגרף, לדבר השני היחידי שבאמת סיפק אותי כמו שצריך, הדבר הראשון שסיפק אותי כמו שצריך- סמים.
אני שוב נותן למחשבות שגויות למלא את המוח שלי, אני יודע עד כמה זה טעות, אבל אני לא שם על זה זין.
אני עושה מה שטוב לי על הלב, אני עושה כול מה בראש שלי, והדבר היחידי שאני יודע בוודאות בלי עוררין, שרק דרך עיניים אדומות, רואים עולם ורוד, הכול ורוד.