יומני היקר- פרק 23- פרק אחרון.

יומני היקר- פרק 23- פרק אחרון. 

-חודש וחצי אחר כך-
*נקודת מבט – ג׳ני*

-יומני היקר. 
וואו, הרבה זמן לא כתבתי את המילים האלה..
עבר הרבה זמן מאז שכתבתי בך לאחרונה, חודש וחצי ליתר דיוק. 
הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. 
הנה עדכון קצר- אני ושון יוצאים. כן, שון הוא החבר שלי, אני יודעת גם לי זה היה מוזר.. אבל אני אוהבת אותו. 
היחסים האלה רוב הזמן הם פשוט חלום, שון הוא החבר האולטימטיבי. אבל לפעמים אני מרגישה כאילו הוא מוכרח לצאת איתי.. כאילו הוא סובל.. כאילו.. אני לא יודעת. אני גם מרגישה כאילו הוא מחביא ממני דברים. אני יודעת שאני לא אמורה לחשוד בחבר שלי אבל… כזו אני. 
היום התאריך הוא ה10 ליוני, מה שאומר שעוד ארבעה ימים שון עוזב. חוזר לבית שלו.  
אני לא אשקר, אני הולכת להתגעגע אליו מאוד. 
נכון, המערכת יחסים בינינו לפעמים גרועה אבל אני עדיין אוהבת אותו ואני עדיין רוצה לקום בידיעה שהוא בחדר ליד. אני ממש אתגעגע אליו. אני מקווה שלמרות המרחק נמשיך לשמוע על המערכת יחסים הזו, היא מאוד חשובה לי. –
 
הנחתי את העט על המחברת הירוקה בעודי נאנחת בכבדות. 
הזמן עבר במהירות. אני לא מאמינה שבעוד ארבעה ימים שון עוזב. בעוד ארבעה ימים תגמר שהות של חודשיים. 
קמתי באיטיות מן הכיסא, מחזירה את היומן למקומו, אל מאחורי המדף. 
"ג׳ני? את שם?" שמעתי את קולה של אימי מבעד לדלת. 
"כן אמא" אמרתי בעודי ניגשת לפתוח לה את הדלת. 
"את בסדר?" שאלה מודאגת כשראתה את פניי הנפולות. 
"כן, אני סתם מדוכאת כי שון עוזב בעוד ארבעה ימים" הודיתי. 
"אל תדאגי מתוקה, אני בטוחה שהכל יסתדר בסופו של דבר." אמרה אמא בטון מעודד. 
"תודה על העידוד אמא. אבל אני מעדיפה להיות לבד עכשיו." נאנחתי. 
"את בטוחה? פשוט שון התקשר וביקש ממני למסור לך שהוא רוצה לפגוש אותך בפארק בעוד חצי שעה." 
"באמת?" שאלתי נרגשת. 
"כן" אמרה והגישה לי את הטלפון. "אני אניח לכם לדבר" אמרה ויצאה מחדרי.
הרמתי את הטלפון באיטיות, מסתכלת עליו מספר שניות לפני שחייגתי את מספרו של שון. 
"היי." קולו העדין של שון נשמע לאחר הצלצול השלישי. 
"היי." עניתי בחזרה, מתחילה להסמיק כמו ילדה קטנה. 
"אמא שלי אמרה שהתקשרת." אמרתי בביישנות. 
"נכון, חיפשתי אותך. רציתי לשאול אותך אם מתאים לך להיפגש בפארק. עוד חצי שעה בערך?" שאל ותקווה קלה הייתה בקולו. 
"אהיה שם" אמרתי וחייכתי בלי הכרה. אוי הדברים שהילד הזה עושה לי. 
"אחכה לך" אמר וצחקק. 
"ביי." אמרתי מצחקקת בעודי מנתקת את הטלפון. 
"אמא, אני הולכת לפארק בעוד חצי שעה!" צעקתי אל אימי שהייתה בחדרה. 
"אין בעיה, רק תשמרי על עצמך!" צעקה בחזרה.

*נקודת מבט – שון*
התהלכתי לי בחוסר מעש ברחובות העיר. עדיין לא מעכל שבעוד ארבעה ימים אני חוזר אל הבית שלי.
בעוד ארבעה ימים אפסיק לגור עם ג׳ני. עם אהבת חיי. 
אני רק מקווה שנצליח לשמור על היחסים גם ממרחק כזה. 

אחרי שיחת הטלפון עם ג׳ני התחלתי להתקדם באיטיות אל הפארק. נכון, אגיע לפני הזמן אבל אני מעדיף להקדים מאשר לאחר. 
נכנסתי באיטיות אל הפארק, מסתכל על כל האנשים שהיו מסביב. 
הסתכלתי על מגרש המשחקים. מביט על הילדים שרצו כאילו אין מחר על הרחבה. כל כך קינאתי בהם, בעובדה שאין להם דאגות על הראש, בעובדה שהדבר שהכי מטריד אותם עכשיו זה אם הם יפספסו את בתוכניות האהובה עליהם. 
התיישבתי בעדינות על אחד הספסלים שהיה בסביבה, מחכה לג׳ני. 
"היא אמורה להגיע עוד 5 דקות." אמרתי לעצמי בקול אחרי שהסתכלתי על השעון שהיה מונח על ידי. 
המשכתי להסתכל על הילדים במגרש כשלפתע, זוג ידיים כיסו את עיניים. 
לא היה קשה לנחש למי היו שייכות הידיים. 
"חיכיתי לך." אמרתי, עדיין לא מזיז את ידיה מעיניי. נותן לעצמי להתענג על מגעה החם. 
"היה כך קשה למצוא איפה אני?" שאלתי, מתרומם בעדינות ממקומי. עדיין, לא מזיז את ידיה. 
היא הזיזה את ראשי קלות לאות שלילה. 
"לא מגיעה לי נשיקה?" שאלתי עם צחוק על, מסתובב בעדינות, עם עיניים סגורות. 
"כמובן." לחשה ונישקה את שפתיי. 

*נקודת מבט – ג׳ני*
התקדמתי באיטיות לכיוון הפארק, עדיין מפחדת להתקע במכונית נעה או משהו דומה. 
׳רק ששון לא יחשוב שהברזתי׳ חשבתי בעודי מסתכלת על שעוני. 
נכנסתי בעדינות אל הפארק, מחפשת את שון בכל פינה. 
"כמו שאני מכירה אותו הוא מצא מקום בסוף הפארק" אמרתי לעצמי והתקדמתי אל המקום בו אני ושון ישבנו אחרי שברחתי ממנו לאחר הנשיקה הראשונה שלנו. 
התקדמתי בשקט אל אזור הספסלים. נחושה להפתיע את שון. 
הסתכלתי על האזור, מחפשת את שון כשלפתע עיני נחו על משהו שלא ציפיתי לראות. 
שון נישק מישהי אחרת! 
"זה סתם חלום רע!" אמרתי לעצמי בעודי מנערת את ראשי. מחכה לרגע בו אתעורר מהסיוט הזה. 
התקדמתי באיטיות אל הספסל לידו עמדו שון והילדה. 
רציתי לומר משהו אבל גרוני לא הוציא מילה. 
רציתי לצעוק עליו ולקרוא לו בוגד אבל לא הצלחתי לזוז ממקומי. במקום זה פשוט התחלתי למחוא כפיים בעודי נותנת לדמעות לזלוג מעיניי בלי מעצורים. 
שון התנתק במהירות מהנשיקה, עיני נפתחו למימדים עצומים כשראה אותי עומדת לידו. 
"ג׳-ג׳ני אני נשבע לך שזה לא מה שזה נראה." אמר שון במהירות ודחף את הילדה מדרכו. מנסה להתקדם אליי. 
"תחסוך ממני את השיחה הזו שון." אמרתי באדישות והתחלתי ללכת משם. לא יודעת לאן. כל מקום שהוא לא המקום הזה. 
"לא ג׳ני ח-" התחיל שון לומר אך קטעתי אותו. 
"שלא תעז לגעת בי!" צעקתי. נותנת לרגשותי לפרוץ. 
"לא ג׳ני בבקשה את לא מבינה" התחיל להתרפס. 
"שון. זה לא מעניין אותי. אתה לא מעניין אותי. אתה מוזמן לנסות למכור לי את השטויות האלה עד מחר. אני איתך גמרתי." אמרתי בעודי מגלגלת את עיני למראה שון השבור. פניו היו נראות מצטערות ועיניו התמלאו דמעות. 
"לא, ג׳ני בבקשה לא. זה הכל חוסר הבנה בחיי. זה לא מה שזה נראה"
"הא באמת שון? בוא נראה אותך מסביר למה השפתיים שלך היו מחוברות לגוף של הברבי הזו?" שאלתי, מנסה לשמור על קולי יציב. 
"היא נישקה אותי. בחיי. אני יודע שזה נשמע כמו תירוץ עלוב. אבל חשבתי שזו היא את חייבת להאמין לי."
"אתה צודק" 
"אז את מאמינה לי?" שאל ותקווה הייתה מורגשת בקולו. 
"לא, זה באמת נשמע כמו תירוץ עלוב." אמרתי והתקדמתי משם במהירות. 
"ואני לא יכולה לחכות לרגע שבו תעזוב את הבית שלי!" צעקתי והתחלתי לרוץ אל כיוון היציאה מן הפארק. 
אני לא מאמינה שבאמת קניתי את כל מילות האהבה שלו. 
את כל הרגעים בהם היינו יחד והוא אמר כמה הוא שמח שאנחנו יחד. 
כנראה שלא טעיתי. הוא באמת החביא דברים. 
אני מניחה שעכשיו אין מה לעשות יותר. 
אלא רק לשכוח אותו ולחיות את חיי כפי שהם היו לפי נכנס לגור אצלנו. 
ביי שון. והפעם לתמיד.