עינויי הרוחות.

כלואה בתוך חדר קטן,
שבו חי השטן.
בחדר שורר שקט מרעיש,
הגורם לאוזניי להחריש.
צרחות, ושדה ראייתי אדום,
קור מקפיא, ואחריו חום.
מתפתלת בצרחות,
מענות אותי מליוני רוחות.
שוברות אותי, תופסות,
את ידיי חותכות.
דם אדום נוזל על גופי,
למה כולם נגדי?
דמעות נוזלות באופן תמידי,
רוצה שכבר יראו את שרידי.
מוותרת, ונופלת על הרצפה,
הרגשת הקלה אותי מציפה.
סוף סוף הסיוט נגמר,
"כך היא ויתרה," השטן אמר.
אותי כבר אינם מענים עוד,
כי אני לא בחיים,
כך שומרים על הסוד.